הגדול מכולם

שלושה ימים אחרי שהייתי עד למעשי הסדום שביצעו רע מוכיח וברי סחרוף בשיריו של האחרון במופע הטרום בכורה של "האחר", חיפשתי תחושה של בטחון שתתעלה אפילו על שבעת ימי השקט המיתולוגיים - המופע האקוסטי של שלום חנוך. אחרי הכל, הוא עדיין הגדול מכולם. גם אחרי שלושים וחמש שנות קריירה הוא משחק בליגה משלו. יש אולי את אלו שמוכרים 200 אלף עותקים בכל פעם שהם יוצאים, אבל חנוך הוא כותב השירים הכי מרשים שצמח כאן. אלבומיו המשובחים ביותר ("שבלול" עם אריק איינשטיין, "סוף עונת התפוזים" של "תמוז", "אדם בתוך עצמו", "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח") הם מהטובים ביותר שיצאו בעולם בשנתון שלהם, וההופעות שלו תמיד היו לא פחות מפצצות לגבות.

"מועדון התאטרון" ביפו היה מלא בערב שבת עד אפס מקום. קהל בגילאים מגוונים (עם נטייה לכיוון הארבעים), ישב סביב שולחנות, עישן ושתה אלכוהול במחירים מופקעים, והמתין לחנוך שיתייצב וירגש אותו. המלאכה של חנוך לא צריכה היתה להיות ממש קשה: צרור של להיטים, כמה קלאסיקות, אי אלו שירי מחאה ותיעוד של "המצב", והקהל שלו. בשעה 11 לערך החלה ההופעה. חנוך פתח עם "על פני האדמה" המשיך עם "אוזניים לטלפון", "רומן אמיתי" (בגירסה עדינה ויפהפייה), "זה לא נוח", ועוד להיטים בשרשרת.

רגע השיא הגיע כבר בשיר השישי: "אני רוצה לספר לכם משהו", אמר חנוך", "קברתי היום את אחי.... דני, אני רוצה להקדיש לך את השיר הבא". ואז הוא ביצע את "ילדים של החיים" בגרסה נדירה. אלו שעיניהם נותרו יבשות באותן דקות אינם בני אדם. נדמה היה שחנוך מעדיף להתגבר על כאבו האישי בעזרת הקהל והמופע, על שלל רגעיו המשעשעים ("טיול ליפו", "תפסתי ראש טוב על הבַאר"), רומנטיים ("צרות טובות", "לאט לאט") ומחאתיים ("א-לי-מות"). באופן כללי, כשחנוך הולך על הקו הדק של הומור, ציניות ורומנטיקה, הוא פשוט נפלא. אפילו "רק בן אדם", הפומפוזי במקור, זכה לגירסה משעשת של קאונטרי, ונשמע רלוונטי ושנון. מצד שני, כשהוא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ובשירה רווית פאתוס, הוא מאבד מעוקצו ("א-לי-מות").

במופע ניגנו שלום חנוך בגיטרות ומשה לוי בפסנתר חשמלי. לוי תיפקד מצוין על תקן ליאון ראסל, אבל לא כל הגירסאות שמרו על אותה רמה ("טיול ליפו" ו"מחכים למשיח", למשל). הרפרטואר היה רחוק מלהיות אופטימלי, ואינני מתכוון דווקא ללהיטיו הגדולים ביותר של חנוך, אלא לפנינים שנותרו בצד עם הזמן ("לילות שקטים", למשל), ושחנוך לא ביצע מזה שנים. אם כי יש לברך את חנוך על כך שלא ביצע את "שיר דרך", "אדם בתוך עצמו" ועוד דירים יפים ולהיטי ענק נדושים מדי.

באופן טבעי, אחרי השיא של "ילדים של החיים", באה נפילה קלה של מתח, וההתרגשות האמיתית חזרה רק בהדרן עם שורה של להיטים – "ככה וככה", "אבשלום", "מאיה" (למרות הכל, אי אפשר בלעדיו) - והשתתפות יפה של הקהל. למרות שבשנים האחרונות חנוך חופר עמוק בתוך הבלוז, המופע שומר על איזון בין ה"אמירה" לבין מלודיות נדירה. הלוואי שגם האלבום שבדרך יקפיד על שילוב מופלא שכזה.