כמו בצבת אוחז בי פתאום געגוע

כמעט תמיד כשאני יוצאת לרחובות של תל אביב, הוא בא איתי. בחודש מארס, חודש יום ההולדת שלו, הוא איתי בכל אשר אפנה. כמו בבוקר הזה, האביבי, של מארס, כשאני בדרכי מקרן הרחובות ז'בוטינסקי-דיזנגוף אל בנק הפועלים שבכיכר.

על המדרכה המזרחית של דיזנגוף, קצת אחרי קונדיטוריית 'עוגתי' שמול רחוב שי"ר, שם יושבים מבקרי הבוקר, שותים קפה ונהנים מעוגות השמרים המפרוסמות שלה (עוגות שהייתי קונה אז ומביאה לבית), אני חולפת במהירות על פניו של איש כבד גוף, העומד סמוך לפינת רחוב יודפת כשלפניו עמוד תווים והוא מנגן בכינור. זה נשמע כניסור יותר מאשר כנגינה, שלא כמו נגינתם של נגני רביעיית המיתרים, שהתמקמה לה בשנים האחרונות על המדרכה בפתחו של פסאז' 'הוד' בדיזנגוף 101, ומציפה ערב ערב את הרחוב בחגיגת צלילים מקסימים של מוצרט והיידן להנאתם של העוברים ושבים. דווקא הצליל הזה, המנסר, עוצר בי ומחזיר אותי משטף ההליכה אל האיש העומד אדיש לסובב, מרוכז בתווים שלנגד עיניו, כשאני נזכרת איך היה ליבו של יענקלה נכמר תמיד למראה נגני הרחוב.

"תודה לך", אני אומרת, מניחה מטבע על תיק הכינור, רואה אותו על מסך הזיכרון שבעיני הולך לצידי על המדרכה המערבית של דיזנגוף בין פרישמן לגורדון ליד 'רוול', שאז היה עדיין בית קפה, נעצר, מחפש מטבע בכיסו, שומעת בתוכי את קולו קצת מבויש, מתנצל, "דווקא על אלה שלא יודעים לנגן טוב, אלה שמנסרים, הכי נכמר לי הלב".

כמו בצבת אוחז בי פתאום געגוע לשמוע שוב את הקול הזה, שהיו בו כל כך הרבה גוונים, הקול הזה החי והחם, שהיתה לו סקאלה עשירה כל-כך של מצבי נפש ורגשות. ובדיוק אני חולפת על פני הפסאז' של יודפת, המקום שבו שכנה באמצע שנות השבעים חנות הספרים הנפלאה של 'ליריק', שאפשר היה לשבת בה, לשתות קפה או שוקו או תה על חשבון הבית וסתם לקרוא. לשם היינו באים שנינו להביט בספרים, ושם היינו קובעים לעיתים פגישה לטיול של ערב, כשהייתי שבה מן האוניברסיטה והוא היה יוצא לשיטוטי ההתרווחות שלו.

***

וערב אחד בקיץ 81' - פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ובלב שקט יכולתי להרשות לעצמי ליהנות מהישיבה על מדרגות העץ ולהשתקע בקריאת ספר, נדמה לי שזה היה ספר שירי אהבה של יהודה עמיחי, שלא מזמן יצא לאור - שמעתי פתאום מאחורי קול של בחורה, קול צעיר מאוד ורענן אומר למישהי שהיתה איתה: "אם את רוצה ספר אמיתי, ספר לכל החיים - אז תקני את 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי".

זו היתה הפתעה. 'זכרון דברים' זכה כבר אז לכמה מאמרי פרשנות מעמיקים ולהוקרתם של סופרים ואנשי ספרות וגם לפרס המו"לים לשנת 78', אבל בתודעה הציבורית הוא נקלט ממש רק אחרי ההסתלקות הפתאומית של האיש שכתב אותו וכבר לא יכול היה לשמוח על כך מכאן. על המשפט ההוא, "אם את רוצה ספר אמיתי, ספר לכל החיים - אז תקני את 'זכרון דברים'", שמח עוד באותו ערב לאחר שמיהרתי לשוב הביתה לספר לו.

הוא ידע את ערכו של הספר שכתב. בעומק ליבו ידע שזה "ספר אמיתי. ספר לכל החיים", אף שמעולם לא נתן שום ביטוי גלוי לכך. אפילו כשדן מירון, שחזר מנסיעה לארה"ב באביב 78', רק אז קרא אותו ופירסם עליו מסה גדולה שהעמידה אותו כ"הפתעה מרעישה", בא לבית שלנו וערב שלם לא חדל לדבר בשבחיו של הספר, עד שהשתתק פתאום ואמר קצת נדהם "אבל תגיד, איך בכלל כתבת ספר כזה?!" - אפילו אז, יענקלה רק חייך במבוכה.

היתה בו ענווה אמיתית, ענוותם של היודעים. כמו בשירו של אברהם בן יצחק "אשרי הזורעים ולא יקצורו".

***

כל הליכה בדיזנגוף מעמידה אותי שוב ושוב מול ההשתנות של תל-אביב, שאין לה מרגוע ממנה אפילו ליום. ובבוקר הזה, בהמשך הדרך על הגדה המזרחית של דיזנגוף, קצת לפני פרישמן, אני רואה את קץ ימיה של חנות הצעצועים הוותיקה 'יהודה', שהחלון הגדול שלה היה תמיד מושך את העין בשיפעת הדובים, הבובות, קופסאות המישחקים הצבעוניות ושאר צעצועים משמחי לב, מוקד משיכה לילדים שעברו כאן, ולא רק לילדים. בחנות הזו היינו קונים, בביקורים הנדירים שלנו בתל-אביב בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים הראשונות, מתנות לחמוטל, בתנו הבכורה. מכאן הבאנו לה ליום ההולדת של שש או שבע את ערכת 'המדען הצעיר' ובה צנצנות ומבחנות, שבה חשקה נפשה אחרי שראתה אותה בביקור הפסח של אותה שנה אצל הסבים ברחוב פרוג, אולי הדחף הראשון שהוביל אותה עם השנים ללימודי רפואה. לכאן הייתי באה לקנות מתנות לאורלי בתנו הצעירה, כשכבר גרנו ברחוב לוריא 1, לא רחוק מהכיכר. ולכאן חזרתי בשנים האחרונות לקנות מתנות לנכדי.

לפני כמה שבועות, כשעברתי כאן וראיתי את השלט 'סוגרים', נכנסתי וקניתי לאביגיל הקטנה דוב גדול שישב לבדו על מדף שהיה כבר ריק.

"נסגור עוד לפני סוף מארס", אמרה לי הגברת, אשתו של יהודה, "אנחנו חייבים. כבר אין לנו כוח". בבוקר הזה, שלפני סוף מארס, נשקפת אלי מכאן רק הריקות, ריקות אפלולית. ריק החלון הגדול, ריקים המדפים. הרחוב מתרוקן מעוד חנות אחת שהיתה עולם קטן מלא חיים, עוד אתר זיכרון שנמחק.

***

בדרך חזרה לביתי, שעכשיו הוא בצפון, אני הולכת ברחוב שלו, רחוב פרוג. אילו באמת היה יכול פתאום ללכת כאן לצידי, היה מכיר אותו. כאן התחוללו רק שינויים מעטים, לפחות בכל הנוגע למעונות עובדים, מפינת פרישמן עד המעבר לרחוב מאפו. אבל בקטע של הרחוב הקרוב יותר לגורדון (הקטע שנהג לקרוא לו 'בתי הבימה') משפצים ברעש מחריש אוזניים את הבית מספר 34, בנין באוהאוס בן שלוש קומות משנות השלושים. שלט גדול מודיע: "למכירה בבנין לשימור דירת גג/דופלקס כ-16 מ"ר + מרפסת. דירות 3 חדרים, דירת גג מיוחדת עורפית".

אני שואלת את עצמי האם היה רוצה לגור כאן, זוכרת את קולו ספוג הגעגועים בראיון הרדיו האחרון זמן קצר לפני מותו: "ברחוב של ההורים שלי, ברחוב הזה אני לא עובר", משיבה לעצמי, שאילו היה כאן, אפשר, אפשר מאוד שכן, שהיה רוצה.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")