שלושה טובים לזמנים רעים

"שלושה בסירה אחת", גרום ק. ג'רום. עברית: דני קרמן. הוצאת אריה ניר

"שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום לא זקוק להקדמות ולהמלצות, ודאי לא שלי. מדובר באחד הספרים המענגים ביותר שנכתבו מעולם, והוא מעורר דגדוגי צחקוק גם יותר ממאה שנים אחרי שנוצר. לטובת שניים-שלושה צעירים שטרם שמעו עליו, הנה משהו דומה לתקציר: שלושה בטלנים שעיתותיהם בידיהם עוזבים את העיר הגדולה ויוצאים לשיט הרפתקני מאוד לאורך נהר התמזה. הרפתקני בנוסח האנגלי; בעצם, כלום לא קורה. אבל כיוון שהשלושה לא מצויידים בכישורי חיים ומחנאות, והיחיד שמגלה אינטליגנציה ממשית לאורך המסע הוא מונטמורנסי (הכלב), וכיוון שג'רום ק. ג'רום הצטיין כל כך בתיאור סיטואציות מגוחכות להפליא, הספר הוא הדבר הכי נעים שיכול לקרות לכם בין אותיות בימים האלה. ולמה? מפני שיש מהדורה עברית חדשה ומוערת. דני קרמן תרגם באהבה גדולה לטקסט, הוסיף המון איורים בני התקופה והסברים מלומדים ומחכימים ומצחיקים, כדי שייקל עלינו להתחבר אל השלושה, ויש גם מסלולי טיול לאורך התמזה – חוויה מומלצת בפני עצמה, וכזאת שאוהבים מושבעים של הספר נשבעים לעצמם לעשות פעם בחיים: עד הנסיעה, מצויידים בתרגום חדש, בחיוך ענק ובחלום שאפשר להגשימו, זה הזמן לשוב ולהתאהב בשלושה (ובכלב).

"אנגלמאייר", זאב אנגלמאייר. הוצאת עם עובד. 112 עמודים.

קשה לקרוא דברים ארוכים ומסובכים? אין בעיות. זאב אנגלמאייר, מאייר חכם וציני עם עפרונות מושחזים, אבל גם עט מאוד-מאוד מושחז, מכנס מעט ממבחר יצירותיו בספר קשיח-כריכה, שהוא מתנה מצוינת לעצמכם וגם לזולת. הכשרון הייחודי של אנגלמאייר מורכב, עד כמה שאני יכולה לפענח, מאספנות כפייתית של פריטי טריוויה עבריים נוסטלגיים, מיכולת מדהימה לתרגם אותם למלים ובארגון-מחדש לסיטואציות אבסורדיות ומופרכות כאחד. וחוץ מכישורי האיור, תמיד יש לאיש המבריק הזה מה לומר. למשל: מקבץ של איורי אוכל מתוך "העיר" כולל את "נשוך בגזר, נשוך בגזר, קציצת טבעול לאליעזר", ואיור של שני כלבי ציד, אחד מלצר ואחד לקוח, שבועת הדיבור שלו אומרת כך: "מנה בוזנו לעצמי ומרק עצם בדוגיבג!" ואיור של משתזפת מעדות השאנטי, בתנוחת לוטוס, אומרת ככה: "בדיוטי פרי בטאבה יש קמפרי סבאבה, אם שותים אותו בשמש, תופסים צבע של גמבה!"

עוד מצטיין אנגלמאייר בגיוס משאבים רוחניים של התרבות העברית והפיכתם על פיהם. "אנחנו שתינו מאותו הכפר", מבשרת כותרת של איור, "תמיד בפרדסים ובשדרות, אהבנו את אותן הנערות", אבל האיור הוא של שתי בנות צחקניות כאלה – איזה יופי! ויש גם בדיחות סבא: "הייתי הילד הכי מקובל בכיתה, בגיל 7 דיברה אלי חביתה", וקצת סגולות נגד מרעין בישין: "קח אצטרובל בברכת המקובל, סגולה להצלחה במשגל", "קח קורי עכביש להצלחה בתשמיש ותשאיר בקשיש", ו"קח בונוס: שיקוי נגד אבטלה!".

רוצים קצת רצינות? אין בעיות. אנגלמאייר מספק את הסחורה. מקצה של איורים שנלקחו מספרי ילדים ורדרדים של פעם מותאם במיוחד למלחמת המפרץ, והכל מחורז ומנוקד, גם סאטירה חכמה וצולפנית וגם נורא-נורא מצחיק. מאז "זו ארץ זו" לא נהניתי כך מספר שכל תכליתו למתוח את שרירי הלחיים עד כאב קל, אבל הרי התכווצות השרירים של החיוך היא הנעימה בכולן, והיא תגיע למשתמשי הספר הזה בקלות, במהירות ובשמחה.

"האבא של האבולוציה (ואיך אכלנו אותו)", רוי לואיס. עברית: ליה נירגד. הוצאת "חרגול", 142 עמודים

אני מודה שמימי לא שמעתי על רוי לואיס, הלא הוא ארנסט מייקל רוי לואיס (1913-1986), שתמונתו הזעירה על גבי דש העטיפה מגלה קשיש חביב, שהיה עיתונאי בריטי ומומחה לענייני אפריקה וכתב ספרי עיון בתחום הסוציולוגיה, הביוגרפיה ומדעי המדינה – אבל גם ספרי מדע בדיוני, ובעיקר את "האבא של האבולוציה (ואיך אכלנו אותו)", הספר הראשון שלו שמתרוגם לעברית. אם יש עוד כאלה, יופיעו נא מיד. שוב, בין מהדורה למהדורה (לא של הספר, של החדשות) קשה למצוא משהו יותר מלבב ואינטליגנטי וגם חדש לגמרי בעברית מאשר הדבר המוזר והמתוק הזה: תתולדות האבולוציה האנושית מסופרות מפי בנה של משפחה מורחבת, שאבא שלו מביא את האש מהר געש, משנה לכולם את החיים, מלמד אותם אומנות ואהבה, בישול וציד – ומתווכח בלי סוף עם דמות הקרויה "הדוד ואניה", שתפקידו לחרב את שמחת הקידמה ולא להשתכנע שפיתוח יכולות אנושיות תגרור דווקא נאורות, תבונה ושלום כלל עולמי. ייתכן מאוד שהוא צדק, אבל זה לא מה שחשוב כאן.

רוי לואיס מעתיק משפחה די דיספונקציונלית וגם אנגלית עד לשד עצמותיה אל הסוואנה האפריקנית, כמה עשרות-אלפי שנים אחורה בזמן – ומסכם בצורה הכי נבונה ומשעשעת שאפשר את קורותיה וקורות האדם בכללותו, תוך התבוננות מתמדת בפרטים הקטנים של הקורות. ואם צריך עוד המלצה, הרי היא מגיעה מעטו של טרי פראצ'ט, גאון מוטרף המוכר היטב לחובבי המד"ב והפנטזיה הרציניים: "אתם מחזיקים בידיכם את אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו ב-500 אלף השנים האחרונות... ברמה הפשוטה ביותר, זהו סיפור קומי על משפחת בני אדם קדמונים ביותר, המגלה כמה מהכלים רבי העוצמה והמפחידים שהאנושות הצליחה להשיג לעצמה ואף עושה בהם שימוש. זו גם תזכורת לכך שבעיות הקידמה לא החלו בעידן האטומי, אלא בצורך לבשל מבלי להתבשל ולאכול מבלי להיאכל...

"זהו ספר פולחן. אבל אל תדאגו. משמעות המושג היא פשוט שאנשים נתקלו בו לא בגלל פרסום המוני אלא בגלל מקרה מבורך, ואז טיפחו בליבם את התחושה החמימה והנפלאה שהם היחידים שיודעים על קיומו. במלים אחרות, זהו ספר פולחן טוב. כאשר תגמרו אותו, יצטרף לפולחן עוד אדם אחד... הביוכימאי הצרפתי הנודע ז'אן מונו הצביע על טעות טכנית או שתיים, אבל הוא הוסיף שזה בכלל לא משנה, כי הקריאה בספר הצחיקה אותו כל כך שהוא נפל מגמל באמצע מדבר סהרה. אז תשבו על משהו יציב".

ועוד משהו: אם קוראים – לא מתגודדים. אז אנא, אל תרשו למהדורות החדשות לדחוק הצידה מהדורות חדשות של ספרים טובים במיוחד.