המיתוס קצת גדול עליה (ועלינו)

פטי סמית' שינתה את ההיסטוריה של הרוק באותו מוצאי-שבת גשום וקר בשנת 74', בקומה העליונה במועדון "קנזאס סיטי של מקס" בניו-יורק, בו הופיעה עם שיער קרשים שלא ראה שמפו מזה ימים רבים, ושרה "ישו מת בשביל החטאים של מישהו / אבל לא שלי". היא היתה משוררת מבית מדרשם של לו ריד, ראמבו וגינסברג, והיא העריצה את קית' ריצ'ארדס וג'ים מוריסון, אלא שבמקום לנסות לזיין אותם, היא רצתה להיות כמוהם.

סמית' היא ללא ספק אחת הנשים החשובות בתולדות הרוק, אם לא החשובה שבהן. הדימוי שלה, שנע על התפר שבין החזק לשביר, וחזונה האמנותי בדבר כניעה עצמית משולהבת כדרך לישועה אישית וחברתית, מהווה את צומת הדרכים האמנותית הגדולה בה נפגשים ג'ניס ג'ופלין ופי.ג'יי הארווי, רוני בנט ומדונה, הראנאוויי והברידרס, ג'ואן ג'ט ואלאניס מוריסט. יותר מכל אמנית אחרת בת זמנה, סמית' יצרה את הקרקע עליה ינחתו עשרות נערות עם חלום להקליט אלבומי רוקנרול.

עם זאת, ולמרות כשרונה הפנומנלי למילים, לפטי סמית' היו לאורך כל הקריירה שני אלבומים דגולים בלבד, שגילו לתפארת את כישוריה כתמלילנית, זמרת ופרסונה בימתית: "Horses", אלבום הבכורה המצוין שהגדיר את הארט-פאנק-ראט האמריקני לדורותיו, ואלבומה השלישי "Easter", בהפקה מחוספסת רבת עוצמה של ג'ימי לובין, שסיכם את תרומתה של סמית' לאבולוציה של הרוק. אלו שבאו אחריהם התקשו לשחזר את הקסם, למרות שהכילו אי אלו רגעים יפים, או לפחות שמרו על סטנדרט מכובד. אחרי הכל, גאוניות לירית אינה מספיקה כדי להפוך אלבום רוק לאירוע מעניין, וסמית' לא היתה מלחינה גדולה, מה גם שהיא סבלה בתקופת הזוהר מנוכחותה של להקה נחמדה, סולידית אך מוגבלת. אם משווים את הישגיה ליצירות של קולגות מן התקופה - מ"Remain in Light" של הטוקינג הדס, דרך יצירות המופת הראשונות של הקלאש וכלה במיטב של הפוסט-פאנק הבריטי (PIL, למשל) – מגלים כי בקונטקסט הרחב יותר של הרוק, זה שחורג מדיון המגדר, המיתוס של סמית' עולה בהרבה על תפוקת יצירות המופת שלה.

סיכום הרגעים הנגישים

"(land (1975-2002", אוסף הלהיטים הכפול החדש של סמית', מסכם את הרגעים היותר נגישים בקריירה שלה, אך לא ממחיש את גדולתה כפי שהתבטאה ב"Horses" ו"Easter". הדיסק הראשון באוסף מאגד באופן משעמם את להיטיה הגדולים ביותר, שנבחרו על-ידי מעריציה דרך אתר האינטרנט שלה, ביניהם "Because The Night", שיתוף הפעולה עם ברוס ספירנגסטין; "גלוריה", "רוקנרול ניגר", "Dancing Barefoot" המצוין וגם הגרסה שלה (החלשה) ל"כשהיונים בוכות" של פרינס. הדיסק השני כולל קטעים מהופעות חיות של סמית' לאורך השנים, שלא שומרים על רמה אחידה. למי שרוצים לערוך היכרות ראשונה עם סמית', מוטב לגשת לאלבומיה הראשונים. אלו המבקשים אוסף להיטים סביר של סמית' יוכלו למצוא את מבוקשם באלבום הנוכחי. כשלעצמי, אינני מחבב אוספי להיטים שמסכמים תקופות ארוכות של יצירה, ולכן היה לי קשה לצלוח את כל האלבום.

החוברת המצורפת לאלבום מכילה הקדמה של מבקרת התרבות סוזן סונטאג, תמונות של סמית' מתקופות שונות בקריירה ובעיקר מתחילת הדרך, לצד שותפה לני קיי, הקלידן ריצ'ארד סול, והסופר ויליאם בורוז, הופעות במועדון ה-CBGB, וגם מכתב מצחיק מאת קלייב דייויס (מנכ"ל אריסטה, שהחתים את סמית') שנשלח לאמה שעה שיצא אלבום הבכורה של סמית', ובו הוא כותב, בין היתר: "גברת בברלי א. סמית' היקרה… אני שולח לך שלושה עותקים של האלבום… את תקראי על פטי רבות בעתיד. רציתי להגיד לך באופן אישי שהיא לא רק מוכשרת במיוחד, אלא גם אדם נדיר". ואכן, מאז ומתמיד, הסך הכל באישיותה של סמית' היה גדול יותר מסכום שיריה.