תקועים עם הפקקים

ישראל היא מדינה צפופה מאוד. באופן רשמי צפיפות האנשים בישראל היא 300 בני אדם שחיים על כל קילומטר רבוע משטח המדינה. באופן מעשי המצב כמובן גרוע הרבה יותר.

הסיבה פשוטה: די בקלות אפשר לחלק היום את ישראל לשני אזורים שונים לחלוטין. האחד משתרע מן הגבול הצפוני ועד בערך קו באר שבע. באזור הזה חיה כ-95 אחוז מאוכלוסיית המדינה. החלק השני משתרע מבאר שבע ועד אילת. למרבה הצער מדובר בשני חלקים ששווים פחות או יותר בשטחם. פירושו של דבר שצפיפות התושבים האמיתית בישראל, עד קו באר שבע היא כ-600 בני אדם שנדחסים על כל קילומטר רבוע משטחה של צפון המדינה.

כיוון שקשה קצת, למרבה הצער, לראות את הנהירה ההמונית של תושבים חדשים לנגב, המצב הזה לא עומד להשתנות לטובה בקרוב. הוא עומד להחמיר.

השוואה קצרה עם צפיפות האוכלוסין במדינות אחרות לא משפרת את מצב הרוח. בצרפת חיים 110 תושבים על קמ"ר. בארצות הברית 31, בפיג'י 50, באיסלנד חיים רק 2.5 תושבים על כל קילומטר רבוע.

עשרים שנה ומאות אלפי מכוניות

לנתונים הקצת מבהילים האלה של הצפיפות בישראל צריך להוסיף את העלייה החדה במספר המכוניות שמנסות לזוז בכבישי המדינה. בשנת 1980 נסעו בתל אביב 96 אלף כלי רכב. בשנת 2000 נסעו כבר 228 אלף. בפתח תקווה השינוי בשנים אלה עומד כמעט על פי ארבע: 20 אלף מול 74 אלף. בחיפה גדל מספר המכוניות מ-44 אלף ל-90 אלף ובכרמיאל הגידול המפחיד הוא יותר מפי ארבע: 1529 כלי רכב בשנת 1980 מול 9736 בשנת 2000.

אורך הכבישים הסלולים בישראל גדל באופן צנוע מאוד וכלל לא הולם את גודל הבעיה. ב-1990 היו בישראל 13 אלף קילומטר כביש. באלפיים היו 16 אלף.

כדי להבין עד כמה המצב הולך ומחמיר לא צריך אפילו טבלאות מסובכות או מספרים. כל מה שצריך לעשות הוא לנסות לנסוע מפתח תקווה (שם שהופך בכל נסיעה על כביש ז'בוטינסקי יותר ויותר ציני) לתל אביב. פעם הפקק הזה היה מסתיים בשמונה וחצי בבוקר. אחר כך הוא נמשך עד תשע, אולי עד עשר. היום אין כבר טעם לדבר על שעות. כביש ז'בוטינסקי מפתח תקווה לתל אביב סתום בכל שעה משעות היממה.

קלה, כבדה, עילית או תחתית

את הפתרונות האפשריים לפקקים האלה יודעים כולם, ובמשך המון שנים. קשה מאוד לחדש בתחום הזה. במשך יותר מעשרים שנים מדברים על פתרונות הרכבת, הקלה, הכבדה, העילית, התחתית, זו שמרחפת על גשרים וזו שטסה בין בתים. העובדה הפשוטה היא שאין היום לכל מאות האלפים שתקועים בפקקים ברחבי גוש דן ובכניסות לערים הגדולות שום חלופה סבירה של תחבורה ציבורית. יש טעם בחלופה כזו אם היא חוסכת זמן ומאמץ. מה הטעם לנסוע באוטובוס לירושלים, אם ממילא ניתקע בפקק של סיבוב מוצא?

לפני זמן מה ערכתי ראיון עם שר התחבורה אפרים סנה בלשכתו בתל אביב. הוא פרש על השולחן מפות גדולות והסביר בטון רגוע ומשכנע איך הבעיות הגדולות עומדות להיפתר. איך הרכבת לירושלים עומדת לחדש את פעולתה, איך רכבת הפרברים תשטוף את גוש דן ותהפוך את האוויר בו צלול כבדולח ואיך התנועה על ציר ז'בוטינסקי תזרום תוך שנה שנתיים בשצף קצף. הבעיה היא שלמרות האופטימיות שהשר יודע לנסוך בבן שיחו (והוא יודע) כאשר השיחה מסתיימת יורדים כולם לרחוב המסגר, נושמים פיח ומקללים את הנהג שלפניהם.

הבעיה שלנו הפוכה

כאילו לא די בכל אלה, הודיע השבוע האיחוד האירופי, כדי להרגיז, על פיתוחה של מערכת ניווט לווייני חדשה. הפרויקט, שנקרא 'גליליאו' יאפשר, לאחר שיושקעו בו כמה מיליארדי דולרים, לאזרחים לדעת היכן בדיוק הם נמצאים בכל מקום בעולם. המערכת החדשנית אמורה לספק בתוך כה שנים שירותי ניווט ואיכון לספינות, מטוסים ומכוניות. רמת הדיוק שלה אמורה להגיע עד למטר אחד והיא תתחרה או תותאם למערכת האיתור הלווייני האמריקאית GPS.

זה נשמע נפלא, זה נשמע כמו מדע בדיוני, זה מעורר המון קנאה (פיתוח מדעי, מקומות עבודה וכדומה) אבל זה בעיקר כמו למרוח מלח על הפצעים. הבעיה שלנו, כך נדמה בדיוק הפוכה. אנחנו יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים אבל מעדיפים להיות כבר במקום אחר. את זה, למרבה צער, לא תוכל המערכת החדשה של 'גליליאו' לפתור.