געגועים לקיצוני סופה

"קיגן חיזק את המוניטין שלו כמאמן הרפתקן".

(הטיימס של לונדון מבצע חיתוך תרבותי של המאמן הלאומי).

באליפות הזו רואים בינתיים המשך לתופעה שראינו במונדיאל, ותהפוך לעניין קבוע בכדורגל הבוסמני - כישלון למדינות הליגות החזקות (אנגליה וספרד, איטליה מסתדרת בבית חלש) והצלחה ללגיונות הזרים (בעיקר צרפת והולנד, גם צ`כיה ונורבגיה מרשימות).

סיבה ראשונה ועיקרית - הקשר בין ליגה לכוכבים

בליגות העשירות נוטים לייבא שחקנים בתפקידים ספציפיים, אופנה שמתפשטת כתוצאה מהצלחות של מספר שחקנים. אפשר לסכם את העניין בכלל הפשוט הבא - "תראה לי מי הכוכבים בליגה שלך, ואומר לך מה הבעיה של הנבחרת שלך".

אנגליה הפסידה בגלל קישור שלא הצליח להשיג את הכדור, וגם כי יש לה שוער עצבני. בליגה האנגלית משחקים בין השאר שוערים מנבחרות הולנד, צרפת, דנמרק, צ`כיה, ונורבגיה והקשרים הדפנסיבים הטובים בעולם – פטי, וויירה, דשאמפ ורוי קין. אם נלך לפי הכלל אז כנראה שאפשר כבר להתחיל לזהות בעיית בלמים מסויימת בליגה בה מככבים סתאם, דסאי וסמי היפייה.

ספרד הפסידה בגלל משחק נטול יצירתיות של חוליית הקישור – בעייה שריבאלדו או לואיס פיגו היו מן הסתם פותרים. איטליה ניצחה, בינתיים, נבחרת אחרת שמתבססת על ליגה מקומית, אך תסבול בהמשך ממחסור בחלוצים. ככה זה כשבליגה שלך משחקים בטיסטוטה, שבצ`נקו, בירהוף וסאלאס. למזלם, משמרים האיטלקים לפחות מסורת של שוערים ושחקני הגנה מקומיים.

סיבה שנייה - הלוחם האלמוני

בכדורגל הבוסמני, החלוץ הבלתי מוכר הוא נשק שהולך ונעלם. לנבחרות עם שחקני הגנה מליגות שונות יש יתרון גדול בהכרת היריב. בהשאלה מעולם הביולוגיה, ניתן לומר שנבחרות של לגיונות זרים מחוסנות יותר מפני `תופעת החלוץ המפתיע`. כל זאת מפני שלהכיר חלוץ זה לא לראות אותו בטלוויזיה או לשלוח עוזר מאמן שיירגל אחריו. להכיר חלוץ זה לשחק נגדו פעמיים-שלוש בשנה בליגה.

לימוד של חלוץ זר הוא לפעמים יקר מאד. כמו השיעור שנתן מייקל אואן לארגנטינאים (שמאז פוקלנד לא ממש מרבים לשחק בליגה האנגלית). אנגליה כבר למדה באליפות הזאת קצת על חלוצים פורטוגזים וספרד נתנה הרבה הזדמנויות לקו התקפה נורבגי שמשחק כולו באנגליה.

געגועים לקיצוני סופה

יאפ סתאם הציף אותנו בנוסטלגיה לימים הרחוקים ההם בהם הודבקו לשחקנים כינויים כמו "קיצוני סופה", "הגנרל של מרכז המגרש" או "חלוץ מריח-שערים". הימים ההם בהם בלם כמו חיים בר, שווגר או מוצי, היו באמת תחנה אחרונה. חשבנו שכל זה נעלם בשנים האחרונות, כשקיצונים נרתמו למשימות טקטיות, קבוצות הפסיקו להתבסס על גנרל או על קוסם, חלוצים הסניפו קוקאין ולא שערים, וזוהיר בהלול הפך למן דמות קאלט אנכרוניסטית שמצטיין בתיאורי פעלולי כדור וירטואוזים.

ופתאום, בזכות החטטנות של הטלוויזיה ההולנדית ראינו את יאפ סתאם. יושב על הספסל כשרופא הנבחרת תופר לו את ארובת העין.

הוא לא צעק שזה כואב.

לא ביקש שימרחו שם משהו.

לא שאל אם זה ישרוף.

אנשים מול המסך סובבו את הראש. לא כל כך נעים לראות בלם נתפר. אבל סתאם, ממש כמו בכדורגל ההוא של פעם, רק צפה ברצינות במשחק, בזמן שרופא תופר לו את העין במיומנות ועדינות של וטרינר פילים.

ופתאום הכל היה נכון. כל מה שכתבו פעם בפנדל ובחדשות הספורט. הבלם האחורי הוא באמת מבצר יצוק נחושת, עשוי ללא חת. הוא לא עומד שם סתם באיזה 3-5-2 או 4-3-1-2 טקטי. הוא יאפ הסכר, הצוק הבלתי מוזז, סלע הגרניט במרכז ההגנה של הולנד.