שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חובת הזיכרון
    משרד החוץ מכחיש עד היום את קיומה של השואה הארמנית, שארעה לפני 1933. אריאנה מלמד חזרה לספר "40 הימים של מוסה דאג" המגולל את הטבח בארמנים, ומבקשת באמצעותו להחזיר את המצפון למקום הנכון ולהזכיר שאין לנו בעלות על תחושת הקורבן

    כששבתי מטקס יום השואה בכיתה ו', ודיקלמתי לאמא שלי את מה שדיקלמתי בעצרת הזכרון, היא החווירה קצת. זה היה בשנת 1968, אביב אחד אחרי הנצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, ואני זוכרת שנצטוויתי לקרוא למגאפון משהו בזכות הנצחון שימחק לעד את זכר הפחד והששפלה אשר חווינו בתור צאן לטבח באירופה. אמא שלי היא ניצולה. אז קראנו להם גם 'אוד מוצל מאש". ימים אחדי אחרי הטקס ההוא הפקידה בידי כרך עב כרס בגרמנית, ואמרה שאולי אבין, אולי אחר כך, והשואה היהודית לא היתה היחידה ולצערה הרב כנראה גם לא תהיה. לספר קראו "ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת פרנץ ורפל, ואמא אמרה שוורפל היה יהודי, והוא כתב על שואת הארמנים כמה דקות לפני ששואת היהודים התחילה, ושבתור יהודים חובה עלינו לזכור גם את מה שעשו לעמים אחים, כי אחרת - איך נוכל לתבוע מעמים אחרים לזכור ברצינות את מה שעשו לנו?
    תובנות של כיתה ו' לא מציידות את בעליהן בטיעונים טובים מדי בעניין הזה. התיישבתי לקרוא, במאמץ. אמא לא ידעה שהספר תורגם לעברית. הוא תורגם פעמיים, לאחרונה ב-1979, בידי צבי ארד וראה אור ב"עם עובד". אני חוזרת אליו לפחות פעם בשנה. איכשהו, יוצא שזה קורה סמוך מאוד ליום השואה.

    הוא רצה לחיות בשקט

    בראשיתה של המאה העשרים היתה לאימפריה הטורקית תוכנית מצויינת להשמדה שיטתית של העם הארמני. תחילה בהפחדה ובאיומים, אחר כך במעשי טרור מאורגנים, אחר כך בטרנספר המוני, אחר כך בהריגה סיטונית. לא באמצעים מתוחכמים ולא ברכבות יעילות, לא בגז ולא במחנות משוכללים. אפשר סתם להרוג בני עם רק מפני שהם עם, וזו עדיין תהיה שואה.
    כך קרה למאות אלפי ארמנים. המספר המדויק אינו ידוע מפני שהטורקים לא ניחנו באובססיה לתיעוד הצלחותיהם, ולארמנים כבר לא היה כוח לספור את מתיהם המוטלים בדרכים. הטרנספר התנהל בהליכה ברגל. לא קראו לו 'צעדת מוות', אבל מה זה משנה: מתו גם מתו, ומי שלא יכול היה להמשיך ללכת נורה או נסקל, או סתם הושלך לצד הדרך לגווע.
    ובסופו שלדבר קמה חבורה של ארמנים ונלחמה עד כלות על מוסה דאג, או מוסה דאח, כפי שצריך לומר - "הר משה" בפי הארמנים. זה היה בפרובינציה סורית נידחת, בלי סי.אן.אן. ארבעים ימים ולילות הגנו אנשי ההר על נפשותיהם עד שנטבחו, עד האחרון שבהם.
    פרנץ ורפל, יהודי גרמני הגון ולמוד תלאות, כתב את סיפורם. בעיקר את סיפורו של גיבור בעל-כורחו, גבריאל בגרדיאן, שלא במקרה הוא בן-דמות של יהודי משכיל, מתבולל, נטמע בהצלחה בתרבות אירופה, עד שמזכירים לו שהוא נוצרי וארמני ולפיכך בן מוות, לפחות בעיני התורכים. הוא לא רצה להיות מנהיג של מרד. הוא רצה לחיות בשקט. זה לא קרה.
    הספר של ורפל הוא פסיפס חכם מאוד של מה שעוד יקרה אחרי שהספר ראה אור, בקיץ 1933. מי שיודע כעת את דברי ימי השואה היהודית, ימצא את כל המקבילות המקוממות בסיפור הארמני. כולל בגידת המעצמות, כולל ההשכחה המאורגנת, כולל ריבוא הצורות של המוות, שכן כל שואה אינה אלא אוסף מפלצתי של טרגדיות פרטיות, וורפל ידע זאת לפני 1933.

    מה נשכח מאז, בארצם של ניצולי השואה?

    "לקח היסטורי" אינו רק התמקדות בקרוב, במוכר, בידוע. מלאכת התיעוד המרשימה של השואה, העבודה הספרותית המרגשת שעדיין נבראת בעברית מכוח השנים ההן (ובשנים האחרונות, בעיקר בספר "שואה שלנו"), מלאכת ההיזכרות והחשבון - כל אלה נחוצים מאוד כמכונני זכרון, כסוכנים של היסטוריה. אבל עוד דבר נחוץ, לפחות לאמא שלי ולי: לדעת כי כיהודים, כמי שעברו את מה שעברו, מוטלת עלינו חובה לזכור שאיננו יחידים בסבלנו, וכי הסבל אינו מתרץ לעולם הכחשה של סבלו של הזולת. אין לנו בעלות על תחושת הקורבן, ואין לנו זכות היסטורית או אחרת לנכס אותה.
    משרד החוץ של מדינת ישראל מכחיש עד היום את השואה הארמנית. היא לא אירעה כלל, על פי העמדה הרשמית של מדינתנו, משום שממשלת טורקיה ביקשה שנקבע כך במסגרת מאבק ההכחשה המתמיד שהטורקים מנהלים כבר כמעט מאה שנה. בתמורה קיבלנו עסקאות רווחיות ביותר למכירת נשק ולשיפוץ טנקים ומטוסים טורקים. כך היינו למכחישי שואה מרצוננו.
    "ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא מן הספרים שמסדרים את המצפון ומחזירים אותו למקומו הנכון, באזור הלב ולא באזור הכיס. למרות מה שמשרד החוץ מוכן לשחרר כהצהרה לעולם, שואת הארמנים התרחשה גם התרחשה. והיא לא מנעה את שואת היהודים, כי השכיחו אותה בגסות, בברוטליות, בקנוניה מתואמת בין אומות ערלות-לב. אז מה הלקח? תקראו, תחליטו בעצמכם. ייתכן מאוד שאמא שלי ואני טועות, אבל את זכות הזכרון ואת חובת הזכרון של שואה אחרת לא ימנעו מאיתנו.

    "ארבעים הימים של מוסה דאג", פרנץ ורפל, שני כרכים, 631 עמודים, עם עובד, ספריה לעם


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים