חומת פלדה ציבורית

המלחמה המתחוללת כיום בשטחים מורכבת ממספר מערכות שונות. המערכה הראשונה היא הצבאית-טקטית לצמצום כושר ייצור הפיגועים. הטרור הפלסטיני "הממוסד" מנוהל על ידי מעגל פנימי של מאות פעילים מרכזיים, המפעילים מעגל רחב יותר של סייענים. הפגיעה בחלק מפעילי ממסד הטרור, יחד עם העסקת יתרתם בהימלטות מחיפושי צה"ל, תפחית את היקף הטרור, לפחות לפרק זמן מסוים.

מערכה שנייה וחשובה הרבה יותר היא המערכה הצבאית-פוליטית מול ערפאת ומשטרו. ה"עסקה" שעשתה ישראל עם ערפאת באוסלו קובעת שישראל תכיר בערפאת כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, תאפשר לו להקים מדינה דה-פקטו, ותנהל עמו מו"מ דיפלומטי על פרטי הסדר קבע. בתמורה התחייב ערפאת לנטוש את דרך הטרור והאלימות – סופית וללא תנאי. לא כטקטיקה, לא זמנית, וללא תלות בתוצאות המו"מ הדיפלומטי. נטישת הטרור גם לא הותנתה בכך שהאפיק הדיפלומטי יניב דווקא תוצאה מסוימת, שתוגדר על ידי ערפאת.

ערפאת הפר את תנאי אוסלו עוד בימיו הראשונים של התהליך. הוא לא הלך בדרכם של מהטמה גנדי, נלסון מנדלה או אתא טורק, אלא עיצב את המציאות הפלסטינית על פי המודל של סדאם חוסיין, קדאפי ואסד. רוחות הטרור נשבו אפילו בתקופת "ירח הדבש" עם ממשלות רבין ז"ל ופרס יבד"ל, וסופת הטרור פרצה בתגובה להצעות ממשלת ברק לנסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ואף לוויתורים בנושא הפליטים.

ישראל איננה יכולה לסבול זאת. היא חייבת להעניש את ערפאת, ולגבות ממנו וממשטרו מחיר הפרה כבד. לא בשל רגשות נקם, אלא ככורח אסטרטגי. דרך ההתנהלות של ישראל במשבר הנוכחי מקרינה על כל הסכם שלום, קיים או עתידי. ישראל חייבת לקבוע נורמה לפיה הפרת הסכמים גוררת מחיר נורא, שאם לא כן, ביום מן הימים עלולה מצרים להכניס צבא לסיני, וירדן עלולה להתיר כניסת כוחות סורים או עירקים לשטחה. על מנת לאפשר הסכם שלום עתידי עם סוריה, במיוחד כזה הכרוך בוויתורים כואבים, ישראל חייבת להבטיח שלא יעלה על דעת ההנהגה הסורית להפר אותו.

וכאן נכנסת לתמונה המערכה השלישית, הקשורה בפתרון הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אין פתרון צבאי לסכסוך ההיסטורי הזה, אך יש פתרון צבאי להפרת ההסכם על ידי ערפאת ולטרור הממסדי. פתרון צבאי זה מהווה תנאי מקדים לפתרון דיפלומטי עתידי של הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים. רק אם נבהיר תחילה שלא נסבול הפרת הסכמים וטרור, נזכה בהמשך בפרטנר רציני ותם-לב למשא ומתן.

מערכה רביעית, פרי יוזמה פלסטינית, מכוונת כלפי העורף הישראלי. במערכה זו, כל אזרח הוא חייל. היטיב להתנסח דוד בן גוריון, בקובעו כי "לא נעמוד במבחן כל זמן שכל אחד לא יבין שהחזית אינה 'שם' ואף איננה 'פה' – אלא בתוכו של כל אחד מאתנו; שלא משק זה או נקודה זו עומדים בחזית, אלא כל איש ואשה... ומכל אחד נתבע המקסימום".

אך מהו אותו מקסימום הנתבע כיום מאזרחי ישראל? מטרת המערכה הפלסטינית איננה לנצח בקרב, אלא להניע תהליכים ציבוריים ופוליטיים בתוך ישראל. לכן, חייבת החברה הישראלית להתייצב כנגד הטרור כחומת פלדה מאוחדת. אין זו עת למחלוקות פנימיות, לתנועות מחאה, לרתיעה מלחץ בינלאומי או לאובדן הסבלנות ואורך הרוח. זוהי עת להתמקד בניצחון במלחמה, ורק בו. כולנו נדרשים לספק לממשלה את אורך הנשימה הציבורי והפוליטי הנחוץ לה. רק לאחר ניצחון, עובדתי ותודעתי, ניתן יהיה לשוב לדיון בפתרון המדיני.

עו"ד רון טירה, איש מודיעין לשעבר