כואב אבל פחות

בתחילת 2002 השיקה חברת התקליטים "אן.אם.סי" את "פעם אחרונה שאני ככה", אלבום הבכורה של אייל שכטר, 38, מי שהיה סולנה של להקת "אבטיפוס", עיתונאי במקצועו ואפילו שחקן קולנוע, שהוכתר יותר מפעם אחת כאחד הגברים הכי יפים בארץ. אלה שציפו לשמוע את שכטר מזמר בקולו העמוק להיטים מפוצצים בנוסח המוכר של "אבטיפוס", ומוכר תדמית של הגבר הבשל והיפיוף האולטימטיבי, התאכזבו. "פעם אחרונה שאני ככה", כשמו וכשם אחד השירים היותר נפלאים באלבום, מדבר על הצד הכואב של החיים. שכטר מצטיין באיכויות קוליות חדשות ובלחנים מלאים צלילים אלקטרוניים משובחים. הטקסטים, כבר אמרנו (ומדובר באדם שאמון על מלאכת הכתיבה), חזקים וכואבים, מתארים בדיוק את המשבר שעבר עליו בחייו האישיים ושהוביל לפרידה מאשתו, העיתונאית עינת פישביין.

את שכטר אני מכירה לא מאתמול. הוא האיש שהכניס אותי לעולם העיתונות והיה העורך הראשון שלי. היחסים בינינו נדדו בין עבודה לפגישות מקריות. בשנה האחרונה ראיתי אותו ברגעים קשים וידעתי שהוא עובד על הדיסק. ואז זה הגיע. שמעתי את המוצר המוגמר והתרגשתי עד כלות. "פעם אחרונה שאני ככה" רווי מילות פרידה כואבות ודכאוניות להחריד, ועם זאת משובח ביותר מוסיקלית. אז תגידו שאני לא אובייקטיבית, אבל החיים אובייקטיביים לגמרי.

נפגשנו שוב, הפעם אחד על אחד, לניתוח הדיסק ולשיחת נפש שיכלה בהחלט לעניין כל פסיכולוג, או כמו שאמרתי לו: "הרגשתי שיש בשיר 'ימים כאלה' משפטים כמו 'ואתה סהרורי, מסתובב רעב, וכבר לא יודע מאיפה להרגיש כאב... יש ימים כאלה שאתה לא נושם, וכל דקה מרגיש אשם' - שכל מי שחווה משבר רגשי ושומע את הדיסק מבין בדיוק על מה אתה מדבר".

שכטר: "אני חושב שרוב השירים נכתבים מתוך עצב. אנשים מתעסקים עם הקושי, עם הצד האפל של החיים, לא בשמחות. אני לא משקר, לא מוכר אשליה. רוב הדברים בתוך האלבום שלי הם מצוקות שמשותפות ללא מעט אנשים, והוא נכתב בתקופה שבמהלכה הרגשתי לא כל כך טוב".

ושכטר בהחלט שופך את הקרביים. מי שמאזין לאלבום ומזדהה עם המילים ונהנה מהמוסיקה, מרגיש במקביל כאילו שוטט בתוך חייו הפרטיים של האמן. אולי לא הייתי מגדירה את השירים כלהיטי רדיו, אבל כשומעים את האלבום כולו, מתחשק לצרוח בקול רם: רוצו וקנו אותו!

"פעם אחרונה שאני ככה" נשמע כשיר שמדבר על אבדון, על רצון למות.

"נכון שזה טקסט של אדם שמרגיש שאיבד את כל הנכסים שלו, אבל זה לא ממקום של התאבדות. אני יותר מדי מאמין בחיים, יותר מדי אופטימי. בחיים לא חשבתי להתאבד. היה לי רעש בראש, איזה סוג של התחרפנות, שיגעון. בגלל זה אני אומר בטקסט שאני רוצה לברוח לחוף זהב, שבשבילי זה היה השקט".

אתה מרבה להשתמש בשיריך במילה שמש.

"אני משתמש בשמש כמושג. אני דווקא שונא שמש וחום, אבל כשאני כותב על שמש אני חושב על משהו שבפנים עושה לך טוב, ואם השמש מתקררת, אז יש בעיה".

מהיכרות איתך, הדבר האחרון שאפשר לומר עליך זה שאתה משדר אופטימיות.

"אני יודע שזו התדמית שלי. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים וקובעים עליהם דימוי. אני יודע פחות או יותר מה אני".

ובכל זאת, כששומעים את הדיסק, מתחשק לחבק אותך ולשאול בדאגה אם עכשיו אתה בסדר.

"התקליט נכתב לאורך שנה. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי בקונפליקטים, קרוע מפנים, אבל משדר לכולם שהכל בסדר. אני לא יודע מאיפה באה ההתגוננות הזאת. פחדתי להראות את החולשות שלי, ואז הגיע משבר ששיאו הפרידה מעינת. זה היה משבר חזק שממנו התחלתי להתרומם, משם התחלתי לסדר את הקוביות. היום אני כבר לא מגונן על עצמי. עכשיו אני יכול להגיד אם אני מרגיש חרא. אחרי שהתחלתי להשתחרר מהמשבר, התחלתי בסוג של תהליך. היום אני יותר בסדר. החיים שלי לא מתרסקים. אם יש לי יום חרא, אז מחר יהיה לי יום סבבה. אני לא מוכן להיכנס יותר למצב של קדרות נוראית. היום החיים בשבילי הם משהו עם הרבה אופציות, חוויות טובות וגם רעות".

בניגוד למתקתקות שאיפיינה את שני הדיסקים של "אבטיפוס", הדיסק שלך מכיל צלילים אלקטרוניים למכביר.

"בתקופה האחרונה אני שומע המון מוסיקה אלקטרונית ורציתי להרחיב את גבולות המוסיקה שלי, לצאת מתוך המשהו המוכר, הגיטרה האקוסטית. הייתי מחובר לכל תו ותו בדיסק ורציתי לעבוד עליו עם אנשים שבאים מהתחום, כמו 'אינפקטד משרום', שזה הרכב הטראנס המוצלח ביותר שקיים היום, אנשים נפלאים ששמחו לעבוד איתי. ידעתי בדיוק אילו שירים אני רוצה לחבר אליהם, את 'רעש' ו'פעם אחרונה שאני ככה'. גם זיו מטושקה, הטכנאי של הדיסק, בא מהאלקטרוניקה והביא את הטאץ' של הלופים והמיקסים האלקטרוניים. התוצאה הסופית שימחה אותי מאוד".

שכטר צירף לעבודה שני חברים מלהקת "אבטיפוס", טל יניב, המפיק המוסיקלי של הדיסק, ואמיר בן דוד, שעיבד בצורה קסומה ביחד עם יניב את "הייתי רוצה", שיר הסיום של הדיסק ולדעתי, אחד משירי הפרידה הכי כואבים ויפים שנשמעו לאחרונה. "רציתי קצת להתרחק מוסיקלית מאמיר, למרות שנשארנו חברים טובים גם אחרי פירוק הלהקה", אומר שכטר. "ניסיתי לעבוד עם גיטריסטים אחרים, אבל אז אמרתי לעצמי, למה לא בעצם? אמיר הוא גיטריסט טוב, עם הרבה רגש, ואתה יודע בדיוק מי הוא, אז תתקשר ותגיד לו לבוא. וזה מה שקרה. הוא בא מייד, ניגן והפיק".

ומה הלאה?

"אני עובד כרגע על בניית מופע משירי הדיסק, במקביל עובד על הדיסק הבא, ויש לי גם חלום: לעשות דיסק שכולו מוסיקה אלקטרונית".