'אגדות חיות' - חלק ב'

ההכרזה של בוב לוץ, סגן נשיא ג'נרל מוטורס, על חזרתה הקרובה של ה-GTO לאולמות התצוגה, גרמה לכמה מאות אלפי אמריקנים - כאלה שאיבדו את נעוריהם אי-שם בשנות השישים העליזות - למחות דמעה או שתיים. מה זה בכלל GTO אתם שואלים, ואולי בצדק. כי בארץ וגם באירופה לא הייתה מכונית זו מוכרת כלל. אבל בארץ כל האפשרויות מדובר באגדה מוטורית שעדיין מחממת את הלב, ובמכונית שהציתה במו מפלטיה את עידן "מכונית השרירים" האמריקני. עידן שהסתיים אגב בקול ענות חלושה בתחילת שנות השבעים.

GTO חדשה

רבים באירופה אולי הרימו גבה אל מול ההצהרה הנרגשת של לוץ והסערה סביבה. אחרי הכל, התוכנית מדברת על שיווק הולדן מונארו האוסטרלית כפונטיאק GTO בארה"ב. היריבים יגידו מן הסתם שזהו עוד נסיון לשווק את האומגה הוותיקה במדים שונים באירופה. האמ, הם לא ממש טועים. שהרי אילן היוחסין של המונארו - גרסת הקופה להולדן קומודור - מגיע עד לאומגה, וזו הרי נמכרה בארצות הברית כקאדילק קאטרה - בהצלחה קטנה יחסית.

אבל רגע לפני שנסביר לכם על מה ולמה מצית השם GTO כל-כך הרבה אמוציות, נזכיר כי המונארו מבוססת על רצפת הקומודור ודומה לה מלפנים. קורות מרכזיות שהוסטו לאחור, סרח עודף מקוצר מאחור ומרכב נמוך יותר, מסייעים לה להציע מראה עדכני ואופנתי.

המונארו תוצע עם מנוע V8 בנפח 5.7 ליטר והספק מרבי של 306 כ"ס, ו-V6 בנפח 3.8 ליטר עם מגדש-על, המייצר 233 כ"ס. שני המנועים הם יחידות כוח מוכרות של הולדן. הגרסה החזקה, זו שתגיע לארה"ב, משודכת לתיבה ידנית עם שישה הילוכים (או אוטומטית עם ארבעה). בכל מקרה, לפני שתנחת באמריקה תקבל המונארו חרטום של פונטיאק ועוד מספר שינויים קוסמטיים כדי להתאים למותג.

האגדה מתחילה

אולם מי שיסווג את ההכרזה האחרונה של GM כתרגיל ציני בלבד, אינו בקיא כנראה בהיסטוריה של ה-GTO. מי שכונתה "מכונית השרירים הראשונה של אמריקה", הייתה בעצם תרגיל מבריק של ג'ון זקרי דה-לוריין, מנהל חטיבת פונטיאק בג'נרל -מוטורס, ולימים האיש שעמד מאחורי הניסיון הכושל לייצר מכונית אקזוטית בשם זה בצפון אירלנד - זוכרים את הדה-לוריאן שככבה בסרט "בחזרה לעתיד"?

הרעיון היה פשוט למדי: דה-לוריאן לקח את הטמפסט, המכונית הקטנה של פונטיאק באותם זמנים, שתל בה מנוע V8 גדול והפך אותה למכונית הלוהטת של אמריקה. אמנם גם באותם ימים היו אנשי ה"הוט-רוד" אמונים על תרגילים דומים, חוקיים יותר או פחות, אבל אף יצרן לא העז לעשות זאת.

הרקע להצגת ה-GTO הייתה פרישת ג'נרל-מוטורס ממירוצי מכוניות ב-63', שהותירה את מנהלי החטיבות השונות ללא אפשרות לקדם את תדמית המותגים. בעיה זו הפריעה במיוחד לפונטיאק, שרק שנים ספורות קודם הימרה על מסלולי המירוצים כדרך לפתור בעיית דימוי וכדי לקסום לקהל הצעיר.

ללא בושה

בפונטיאק הבינו ששנות השישים תהיה שעתם הגדולה של ה"בייבי-בומרס", הדור הצעיר של אחרי מלחמת העולם השנייה, ולא רצו לפספס. וכך, לאחר שהופסקה ההשתתפות במירוצים, הם חיפשו דרך אחרת להגיע לאותם אנשים. בדיוק בנקודה זו עלה בראשו של דה-לוריאן רעיון מבריק והוא הלך איתו עד הסוף.

במקום להציג גרסה ספורטיבית עם מנוע משופר בצורה קיצונית, בחר דה-לוריאן בבלוק גדול, מוכר ואמין, שיעבוד טוב גם בסל"ד סרק, לא יתחמם ולא יגרור בעיות מכאניות. דה-לוריאן הבין מה מחפש הקהל הצעיר ולכן הוסיף בשפע אביזרים ספורטיביים אופנתיים, החל ממושבים כאילו ייעודיים, דרך בורר הילוכים שממוקם על הרצפה (ולא על ההגה כמקובל באמריקה), חישוקים אטרקטיביים, שלל עיטורים ובהמשך הדרך גם מדבקות, עיטורים וכונסי אוויר. הוא הסתייע כמובן גם בכינוי שבחר עבור המכונית - GTO (גרנד-טוריסימו-אומולגטו) - מושג איטלקי שנגנב בחוצפה היישר מחצרות מקדשה של פרארי במודנה.

השמועות טוענות שכדי להבטיח ביקורות נלהבות ונתוני ביצועים מזהירים במגזיני הרכב, שתלו אנשי פונטיאק את מנועי ה-421 (6.9 ליטר) הגדולים והחזקים עוד יותר במכוניות ההדגמה לעיתונות. בראיון לעיתונות שנערך ב-93' סיפר ג'ק "דוק" ווטסון, שעבד במחלקת ה"ביצועים" של פונטיאק באותה תקופה, כי הוא יודע שהדבר אכן נעשה כי "אני עצמי שתלתי מנועים כאלה במכוניות". הייתם מאמינים? אנחנו כן...

שוברים את הכללים

אבל בדרך לאולמות התצוגה היה חייב דה-לוריאן להתגבר על האויב מבית - חברי הנהלת ג'נרל-מוטורס המבוגרים. תאמינו או לא, אבל לג'נרל-מוטורס באותן שנים היו כללים נוקשים המגבילים נפח מנוע בהתאם לגודל המכונית. על-פי אותם כללים, לא יכולה הייתה הטמפסט ה"קטנה" לקבל מנוע V8 כה גדול. אבל דה-לוריאן התגבר על זקני ההנהלה בדרכים ערמומיות. מלאכת הפיתוח נעשתה בהיחבא - גם מעובדי פונטיאק עצמם - בסדנאות, בשעות הלילה המאוחרות, באופן שהיום היה מעורר גיחוך.

כאשר הוצגה ה-GTO לחברי ההנהלה, דיבר דה-לוריאן על מנוע ה-326 (5,345 סמ"ק) ואילו מנוע ה-389 הגדול (6,377 סמ"ק) שבזכותו הפכה ה-GTO לאגדה, הוסתר ברשימת התוספות עמן ניתן לרכוש את הטמפסט. כאשר גילו זאת בג'נרל כבר היה מאוחר מדי: השם GTO דלף לסוכנים שכבר רשמו הזמנות, ומועצת המנהלים אשרה לבסוף סדרה מוגבלת של 5000 מכוניות. המכירות המדהימות סתמו את הפיות. בשנה הראשונה נמכרו 35,000 מכוניות (פי שבע מהתחזיות), בשנה השניה הוכפלו מכירות השנה הראשונה ובשנה השלישית נמסרו לא פחות מ-100,000 דגמי GTO. התחושה הייתה שפונטיאק תוכל למכור כל כמות שתייצר.

התוספת

ואם דיברנו בתחילת הכתבה על תרגיל ציני, כדאי לדעת שבתחילת דרכה הייתה ה-GTO לא יותר מאשר משבצת ברשימת התוספות של הטמפסט התמימה, כך שקונה חסר-ידע יכול היה לפספס אותה בקלות. אלא שבפונטיאק דווקא היו מעוניינים שרק מי שמחפש ויודע אכן יקנה, ולא כל עובר אורח שמעוניין במכונית. כך שב-66' הפכה ה-GTO לגרסה של הטמפסט ורק בדגם החדש של 68' הפכה למכונית עצמאית.

התעשייה

דה-לוריאן וחבריו קראו היטב את השוק באותם ימים ופרצו דרך לא רק עם רעיון, אלא גם בצורה בה הוצגה ושווקה המכונית. מדי שנה התווספו ל-GTO אופציות שונות ונעשו שינויים במראה. גם ההספקים גדלו, החל מ-325 כ"ס שהוצעו בתחילת הדרך ועד ל-360 ואפילו 370 כ"ס בהמשך. צריך רק לקחת בחשבון שבימי מלחמות השרירים של יצרני הרכב האמריקנים, הייתה להם נטייה קלה לאופטימיות בנוגע למספרם המדויק של הסוסים.

מעבר למכונית עצמה, הפך השם GTO לתעשייה שלמה עם פרסומות אגרסיביות - "המכונית לגבר שהיה רוכב על נמר, אם מישהו היה מרכיב לו הגה" - ושלל אביזרים ומוצרים, מבושם לגבר, דרך נעליים וכלה בחפתים. אפילו הרדיו ניגן להיטים ברדיו עם שמה של המכונית, כשהזכור מכולם הוא כמובן "GTO קטנה" של רוני והדייטונז.

המכונית הופיעה אגב גם על המסך הקטן, ופונטיאק דאגה לצייד כוכבים כמו חברי להקת המנקיז, במכוניות כאלה. אחד מחברי הלהקה אף נתפס נוהג במהירות של 200 קמ"ש - מה שהפך באותם ימים, לפני עידן הפוליטקלי קורקט, למקור גאווה.

עולים במשקל

אלא שבג'נרל מוטורס ידעו, כמו תמיד, לפגוע בהצלחה. מחליפת הטמפסט ב-68' הביאה עימה גם GTO חדשה, שהייתה כבר גדולה וכבדה יותר, ואיבדה משהו מהקסם הבסיסי - למרות תוספת הכוח. גרסת ה"שופט" של 69' הייתה משופעת באיפור חיצוני, כללה ספוילר ענק - שלימים הסתבר תכנונו כשגוי ופוגע דווקא ביציבות - והפכה לשירת הברבור של ה-GTO, עם הופעות בסדרות טלוויזיה ובסרט "אספלט דו-נתיבי" - סרט פולחן על מירוצי רחובות. הפרסומת המקדימה כללה כמובן את השורות "ניתן לקנות (לשחד) את השופט". למרות טענות לחוסר טעם משווע, הרי ש"השופט", שכללה את כל התוספות האפשריות, הפכה לדגם מבוקש על-ידי אספנים.

הסוף

שנות ה-70 היוו מכה עצומה לעידן הקצר והמרתק של מכוניות השרירים האמריקנית, ופונטיאק שרפה את התבשיל המוצלח. עם הצגת קו המכוניות החדש של פונטיאק ב-71', הפכה ה-GTO לחבילת אופציות הגיונית לחלוטין במספר דגמים. היא אבדה מהכוח והאגרסיביות, לא נראתה לאמריקנים כ-GTO אמיתית והגיעה מעשית לסוף דרכה.

אפילוג

למרות שם אקזוטי, שגרר את הירחונים האמריקניים להשוואות מתבקשות עם הפרארי GTO, הייתה הפונטיאק החמה לאורך כל דרכה מכונית פשוטה למדי. במונחים אירופאיים היא הייתה אפילו מיושנת, עם שלדה נפרדת, סרן חי מאחור, תיבה בת שלושה הילוכים בלבד - ארבעה הוצעו כתוספת - ומבנה משפחתי.

וזה נשאר למעשה הטיעון שהיה לאירופה כנגד גל מכוניות השרירים שבא בעקבות ה-GTO. אלא שה-GTO הציתה את השוק האמריקני, תפסה את המתחרים לא מוכנים ושנתה את שוק הרכב האמריקני והתייחסות היצרנים לקהל הצעיר. השילוב של הנעה אחורית פרימיטיבית עם מנועי ענק, יצר מיתולוגיה אמריקנית משובחת, שהיום מאוד רוצים בפונטיאק לחדש.

צחוק הגורל הוא ש"לידתה המחודשת" של ה-GTO באה על חשבון מי שהייתה מתחרה קשה מבית. לחלק מהנפילה הגדולה של מכוניות השרירים דוגמת ה-GTO, הביאו "מכוניות הפוני" - המוסטנג, הקאמרו והפיירברד בעלות המרכב האופנתי יותר.

אולם ה-GTO החדשה נוקמת. כי מבחינת ג'נרל-מוטורס היא מהווה גם את החותמת האחרונה בתעודת הפטירה של הפונטיאק פיירברד האגדית. כמו שסיפרנו בעבר, בסוף השנה ייפסק שיווקן של הפיירברד והקאמרו ומבחינת ג'נרל-מוטורס - ה-GTO מיועדת להוות תחליף יותר מהולם באגף פונטיאק. שיהיה.