407 עמודים, חידה לא פתורה אחת

ספרי עלייתם ונפילתם של פוליטיקאים ישראלים ("האיש שניצח את עצמו", על בנימין נתניהו, למשל), או כאלו שעוסקים במפלת בחירות ("התאבדות", על תבוסת פרס ב-96') יוצאים לרוב זמן קצר לאחר הבחירות. לרוב הם גם זוכים לכותרות פומפוזיות ("מפולת", "התאבדות", "האיש שלא ידע לנצח" ושלל תארים טראגיים). ברוב המקרים, אם לא בכולם, הם גם מתיימרים – על סמך הנחות, שיחות ושמועות - לנתח תהליכים היסטוריים ללא ראייה מתוך פרספקטיבה של זמן, ובדרך כלל נכשלים בכך.

"חרקירי", ספרו החדש של העיתונאי רביב דרוקר, שסוקר את נפילת ממשלתו של אהוד ברק והתרסקות המשא ומתן עם הפלסטינים, מנסה לחמוק מנקודות התורפה של קודמיו. הספר יוצא כשנה וחודשיים לאחר הבחירות, מתבסס על 120 ראיונות שערך דרוקר עם רוב שרי ממשלתו של ברק, רוב אנשי לשכתו, בכירים פלסטינים, אנשי הממשל האמריקני שהיו מעורבים בתהליך השלום ועוד. בניגוד לרוב ספרי הז'אנר, דרוקר צירף מכתבים אישיים, מסמכים, טיוטות נאומים של אהוד ברק, מה שהופך את הספר לדוקומנט עיתונאי, סמי-היסטורי, רציני למדי. אין ספק שדרוקר עמל ארוכות כדי להציג עבודה מושקעת, ועל כך הוא ראוי למחמאות.

רובוט קר ומחושב?

הספר עוסק רבות בניהול התהליך המדיני מול הפלסטינים, הניהול הכושל של משרד ראש הממשלה, יחסי העבודה עם התקשורת (פרק מוצלח במיוחד), הבעיות הקואליציוניות של ברק, ושם דגש רב על יחסי האנוש הקלוקלים של ברק עם מקורביו, שריו, מתנגדיו - בקיצור, עם כו-לם. עם זאת, הצלחתו של דרוקר להביא את סיפור נפילתו של אהוד ברק, סובלת משתי בעיות מרכזיות: דרוקר אומנם השכיל שלא לעשות שימוש בפסיכואנליזה בגרוש כדי להסביר את התנהגותו של הגיבור הראשי, אבל הכתיבה שלו בהחלט מוטה. הנחת העבודה היא כי ברק כשל, ולכן כל תנועה, שיחה, פגישה ומחשבה של האיש מבחירת הדוברת ועד מינוי מנכ"ל משרדו - היא חלק מתוך פאזל ההתרסקות - דרך כתיבה שלא תמיד מצליחה להציג סיפור משכנע. דוגמה טובה להמחשת הבעייתיות הזו היא ההתייחסות לאחת התיזות המרכזיות שבספר, שמנסות להציג את ברק כאיש יהיר, אטום, כזה שאינו מוכן לשמוע לאף אחד מיועציו. בעוד שהלכה למעשה, מדרך תיאורו של דרוקר, אני גיליתי לא אחת את ברק דווקא כאיש חסר ביטחון – מי שלכוד וכבול, שלא לומר מונהג ומובל , על-ידי "קבינט השלום" הקטסטרופלי שלצידו (שריד, ביילין ושות'), וממושמע מדי ליועציו (בעיקר בשלבים מסויימים של המשא ומתן עם הפלסטינים בקמפ-דייויד).

דוגמה נוספת: בהתחלה מוצג ברק כמכור לסקרים, בעוד שלאורך כל הספר דרוקר מראה את ההיפך: במשא ומתן עם הסורים, ובטח שגם עם הפלסטינים, ברק היה רחוק מלהיות שפוט של הסקרים והלך בדרכו עד הסוף, גם כשהסקרים הראו מגמות שליליות בציבור. ברק מוצג בספר לא אחת כרובוט קר ומחושב - כפי שהציגוהו בשטחיות רבה בכירי העיתונאים המקומיים – בעוד שבמציאות המתוארת הוא פועל, בעיקר לאחר פרוץ האינתיפאדה, על-פי אינטסטינקטים ודחפים, במהירות ובטיפשות, שסייעו בריסוקו. שלא תהיה טעות, דרוקר מודע (לעתים) לסתירות הללו, ואפילו מבקר את ברק על שלא פעל במקרים מסוימים לפי הסקרים, אבל מכאן נובעת הבעייתיות שבהצגת שיקוף של אדם כמודל של תכונות ופעולות מותנות, בעוד שאנשים בשר ודם אינם תוכנת מחשב, או תבנית, אלא פועלים בדרכים שונות ומגוונות על-פי התרחשויות היסטוריות שונות.

גורל ידוע מראש?

דרוקר אף מקפיד להתעסק בפרטים הקטנים, בעיקר בכשלים הטקטיים של ברק. אם ברק היה מוותר על X, אז היה סיכוי טוב שאסד היה מסכים על Y, מה שלא ניתן להוכחה (מה גם שמתוך הכתוב, די ברור שאסד וערפאת - ועוד מעט נגיע לכך – לא באמת ניהלו משא ומתן בתום לב). וחוץ מזה, היסטוריוגרפיה "מתקנת" היא מתכון לאינספור סתירות, והיה מוטב לדרוקר להימנע מכך.

באופן כללי, הנראטיב השלם לסיפור נפילתו של ברק לוקה בחסר. דרוקר מתייחס אל גיבור ספרו כאל אדם שיש לו את היכולת לשלוט על ההיסטוריה, בעוד שהלכה למעשה, אני הייתי מעדיף להתייחס אל האדם בכלל, ואל ברק פרט, ככפוף לתהליכים היסטוריים גדולים ממנו ושתחתם הוא נלחם על שטחי השפעה פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים. במילים אחרות, סיפור נפילתו של אהוד ברק לא יהיה שלם עד שלא נרד לעומקם של תהליכים היסטורים רחבים יותר (פוליטיים, פונדמנטליסטיים וגלובליים) ובעיקר נבין את המוטיבציות בצד הפלסטיני. האם ערפאת התכוון אי פעם לפתור את הסכסוך? האם נקיטת דרך הטרור היתה תוכנית אב מתוכננת או שמא התרחשה בנקודת זמן ספציפית (למשל, אחרי נסיגת צה"ל מלבנון)? יש שאלות רבות. אין מחלוקת על כך שברק עשה משגים טקטיים רבים, אבל דווקא על רקע העובדות שמביא דרוקר אפשר לראותו כקורבן טרגי של תהליכים היסטוריים שספק רב אם ניתן היה לשנות. גם אם לא התכוון לבצע חרקירי מודע לעצמו, נראה סכסוך הדמים הנוכחי – וזאת רק על סמך העובדות המוצגות בספר – כבלתי נמנע. גם אם ברק כשל טקטית במאבק מול ערפאת, נדמה כי הוא ניסה להביא שלום לאזור שאינו מוכן אליו, ומכיוון שהגיע רגע קצר לפני שהר הגעש התפרץ, האשמה כולה הוטלה עליו. כך שהדרך מקמפ-דייוויד אל הגיהנום הפוליטי והמדיני היתה סלולה וברורה.

מישהו הזהיר לגבי הפלסטינים?

ועוד נקודה מעניינת: לאורך כל הספר, ונדמה לי שגם במקורות אחרים על הנושא, מתבהרת נקודה שעד עתה לא שמו אליה ממש לב: צה"ל אומנם האמין שבמקרה של כשלון שיחות השלום יפרוץ סכסוך אלים עם הפלסטינים, אבל האמינו גם שיהיה זה מאבק בסדר גודל של מהומות מנהרת הכותל או מלחמת CNN, של אבנים מול רובים. אף אחד במערכת הביטחונית – לא השב"כ ולא אמ"ן – לא צפה את חומרתו ולא את אפשרויות הלחימה שיש לפלסטינים. מתוך ספרו של דרוקר לא ברור אם היה מי שהזהיר את הממשלה שבתחומי הרשות מתפתחת מדינת הטרור לה אנו עדים היום. רק אם פרוץ האינתיפאדה התמונה התבהרה סופית. ראש השב"כ דאז, עמי איילון, הזהיר את ברק, כשזה העדיף את הערוץ הסורי, כי יש להתמקד במשא ומתן עם הפלסטינים מאחר שהם חשים שהם רומו וכי שולטת עליהם "רשות מושחתת". זו היתה האזהרה. ואם זה לא כשלון מודיעיני, אז מה כן?

במיטבו, מביא ספרו של דרוקר בעניין רב את סיפורי הלשכה של ברק, יחסיו עם השרים והתעסקותו האובססיבית עם התקשורת, אבל האיש עצמו נותר אניגמטי מתמיד, וגם אחרי 407 העמודים של הספר, נחשף רק קמצוץ מתוך האמת שמאחורי הטרגדיה הפוליטית של אהוד ברק.

"חרקירי", מאת רביב דרוקר, הוצאת "ידיעות אחרונות", 407 עמ'

*