למי אין גדול יותר

אם יש דבר אחד שהמוזיקה הישראלית מעולם לא הצליחה לספק לצרכניה, זאת דיווה אמיתית. אחת כמו ארית'ה פרנקלין, נגיד. היחידות שמתקרבות לסטטוס הזה הן יפה ירקוני ושושנה דמארי, אבל זהו, בהן מסתכמת הרשימה. ריטה היא אולי הדרמה-קווין מספר אחת בארץ, אבל דיווה היא לא. חסרה לה הכאריזמה הכובשת, הממלכתיות. דיווה אמיתית לעולם לא תשתטח על הרצפה בדרמטיות (ולעולם לא תפרסם את "גולף" בשלטי חוצות), זה לא יאה לה. או דנה, למשל. על אף הזכיה המרשימה באירוויזיון ושלוש דקות התהילה שזכתה להן בטלוויזיות אירופאיות, דנה לא באמת עושה את העבודה כמו שצריך. דיאנה רוס לא היתה מעלה בדעתה למעוד ככה מול מאות אלפי אנשים, וזה לא שהיא היתה מסתפקת בעקבים נמוכים יותר, חלילה. היא פשוט לא היתה מועדת כי היא דיווה, ודיוות לא מועדות.

הירושה של מוטי

בהעדר נשים כריזמטיות ומרשימות בפופ וברוק הישראלי, הפכה שרית חדד לדיווה המקומית של השנים האחרונות. מאז פרצה חדד אל חיקו המפנק של המיינסטרים היא נראית נהדר, תמיד מחייכת, עובדת עם מיטב המפיקים והנגנים, ותחקירניות אומללות יחרפו את נפשן למען תואיל הדיווה הנתנייתית לשיר את המנוניה בפריים-טיים. חדד היא זמרת מעולה עם קול מצוין ולאור מה שקרה בשנה שעברה עם מוטי, ברור מדוע לא נותרה לוועדת האירוויזיון ברירה אלא לקבוע שהיא האשה המתאימה לייצג אותנו באסטוניה 2002. שמועות גורסות כי בהתאם לפופולריות הגואה, נסק גם האגו של חדד לגבהים מרשימים ושהיא עצמה מתנהגת בימים אלה כאילו ברברה סטרייסנד יכולה לעשות לה טובה. אז אם חדד עצמה כבר קבעה שהיא הדיווה מספר אחת בארץ, אנחנו בטח לא נסתכן בלהיות אלה שחולקים על דעתה. אנחנו זוכרים טוב-טוב מה קרה לשוטר שניסה לתת לחדד דו"ח על מהירות, ואנחנו לא רוצים לגמור ככה.

מנגד, עומדת גאה מול תופעת החדד הזמרת הוותיקה זהבה בן. לא בכדי היא מתייצבת מולה בגאווה: בן ידעה לשיר ומכרה אלפי קסטות הרבה לפני שחדד בכלל הבינה איפה ממוקמת באר-שבע. פריצה מתוקה למיינסטרים מהשוליים המזרחיים ממש לא זרה לה. אם מזה כמה שנים המיינסטרים הישראלי פתוח לחלוטין ליוצרים כדוגמת חדד וליאור נרקיס, ראוי שהם יידעו שאת השטיח האדום הזה פרסה בשבילם זהבה בן, וזה לא היה לה קל בכלל. זהבה בן הצליחה בענק, ועל אף שהמיינסטרים והאשכנזים עם הג'יפים נתנו לה זרועות פתוחות ומערכות סטריאו שרוצות רק להגביר אותה ברמזור, בן תמיד היתה קצת מסויגת. תמיד נראה שאיכשהו לא נוח לה להחליק למעמד שהוצע לה.

אחרי "טיפת מזל" והפריצה הגדולה שלה, היא פתאום הלכה לעשות מופע משירי אום כולתום, צעד מאוד לא מיינסטרימי. לפרוייקט השאפתני "עבודה עברית" שיצא בשנת החמישים למדינה, חידשה בן את "אהבה אסורה" של רבקה זהר, בחירה לא אופיינית. וגם החידוש עצמו, שמושמע עד היום בלי סוף ברדיו פשוט כי הוא כל כך יפה, הוא לא בדיוק עיבוד קלאסי של ארבעה אקורדים. כשחדד, לעומתה, רצתה לחדש משהו, היא בחרה ב"קרנבל" הצפוי והשחוט. וזה בדיוק ההבדל בין השתיים: בן תמיד תבחר בצד המעט יותר מופנם, למרות שהיא יכולה גם אחרת. חדד תמיד תלך על הצעקני, כנראה בגלל שהיא לא יודעת אחרת.

לבבות סגולים מול טהרת הבלונד

לכבוד פסח הוציאו השתיים תקליטים חדשים לשוק. זה של חדד נקרא "שלכם באהבה" (מכר 80 אלף עותקים ביומיים) וזה של בן "בתוך הלב". האלבום של חדד סגול עם לבבות, האלבום של בן בלונדיני. כל מי שעוד מתלבט לגבי יכולות הטכנולוגיה המודרנית, שיעיף מבט קצר על העטיפה של זהבה בן ויווכח בעצמו שאין כמו ריטוש פנים מוצלח מבית פוטושופ. עם תוספת של איפור נטורליסטי, גבות דקות ושיער מפונפן וצהוב, זהבה נראית כאילו היא מצלמת בוק לבטי רוקוואי. אבל זה עוד כלום לעומת חדד, שעל רקע הלבבות הסגולים הבאמת מחרידים גורמת לי להצטער על ההצלחה המסחררת של ג'ניפר לופז. אין מילים יפות במקרה הזה: העטיפה של "שלכם באהבה" היא פשוט מכוערת. השיער של חדד עבר תאונה קטנה לכבוד הצילומים וכרגע הוא נראה כמו תספורת ניסיונית משנת 84' של תלמיד כושל מבית הספר של שוקי זיקרי. הסטיילינג שלה הולך על חזק על הטרנד האינדיאני, שמתגלה כאן שוב כטרנד המעיק והמיותר ביותר מבין אופנות הקיץ.

במדד שיגעון הגדלות, שרית מנצחת ובגדול. אמנם גם בן מקשטת את חוברת האלבום בכמה תמונות של עצמה, אבל חדד מגישה לכם פילם שלם שלה בשלל פוזות. מכל מקום מחייכת לעברכם חדד את אותו חיוך אחד שלה, כל טקסט מלווה בתמונה שלה בגודל מלא (והיא כוסית אש) וכל מהות "שלכם באהבה" צועקת "אני ואני ואני ואני". פעם חדד היתה זמרת מתוקה, היום היא פשוט מפעל בלתי נסבל.

ואנחנו אומרים: שימו לב לליאת בנאי

בסופו של דבר, כשמתעלמים בכוח מהאריזות הנפוחות ומטירוף הסטיילינג, נשארת המוזיקה. בהיותה סמכות אופנתית מעודנת, ויתרה הפעם חדד על שירותיו של קובי אוז והלכה על אלבום סטייל שר מודל 98', הגירסה העממית מאוד של שגעת הדאנס. הסלסולים הקולניים של חדד לא נשמעים טוב עם צלילי היורו-טראש הזולים של הפקות הדאנס הישראליות. בנוסף יש גם שיר פיגועים אחד ("לראות את הכאב"), את שיר האירוויזיון ("נדליק ביחד נר", דווקא שיר אירוויזיון לא רע) ואת החידוש המיותר ל"קרנבל". הסך הכולל הוא עוד אלבום של שרית חדד, פומפוזי וצעקני מהרגיל.

האלבום של בן מושך הרבה פחות תשומת לב, והוא אלבום הרבה יותר פשוט. בן דובקת בלחנים מזרחיים קלים מאוד ובסלסולים היפים שלה, וממשיכה להפגין יכולות ווקאליות טובות, אבל בסופו של דבר היא פשוט משעממת. את השירים האלה שמענו כבר אלפי פעמים, הכל נשמע אותו דבר, ממוחזר ולא מעניין. בן חיננית בהרבה מחדד, אין ספק, אבל האלבום שלה עובר ליד האוזן. מהאלבום של חדד קשה להתעלם: אפשר אולי לשנוא אותו, אבל הוא פשוט קריקטורי מכדי שלא להתייחס אליו.

לשמחתה של בן, היא לא קריקטורה; לצערה היא פשוט לא מעניינת. המסקנה וההמלצה המתבקשת כרגע היא לעזוב את שתיהן לנפשן. השמועה ברחוב אומרת שליאת בנאי היא השרית חדד החדשה. תהיו חלוצים ותתקדמו לבנאי עכשיו ( היא אקסית מיתולוגית של ליאור נרקיס, אגב) לפני שהיא תתקדם לגלגל"צ ותהפוך לקיילי מינו דה לה שמטע.