התוספת שתופסת

לונדון 1865. גבר מגיר זיעה, דגל אדום בידו, שועט לאורכה של הדרך המרוצפת הנושקת לגדת התמזה. מאחוריו מתאבכת עננת קיטור סמיכה, ממנה פורצת-רועמת כרכרה. למה הוא לא מאפשר לה לעקוף? יכול להיות שהיא תדרוס אותו? מה מסמל הדגל האדום בו הוא אוחז?

הסירו דאגה מעל לבכם, הברנש הזה הוא בסך-הכול אבזר רכב. בעל הכרכרה שכר את שירותיו בעקבות חוק טרי של הפרלמנט, שקבע שלפני כל מכונית נוסעת יצעד אדם נושא דגל אדום. החוק הזה דווקא האריך את תוחלת חייה של כרכרת הקיטור, המצאה מהפכנית שהפכה בן-לילה לאויבת המרה של סינדיקט הסייסים והרכבים. בד בבד, הוא עיכב את פיתוח המכונית הממונעת בבריטניה. ביטולו, ב-1896, קיפד את פרנסתם של האצן הנקלה שלנו ושל שאר בטלנים נעדרי מקצוע.

מאז עשה שוק אבזרי הרכב קפיצת-דרך מרשימה. המכונית היום כבר מזמן אינה רק אמצעי ההובלה המהיר שהוציא את הסוס לפנסיה, כי אם ביתו-מבצרו הנייד של האדם, ובתור שכזו היא מאובזרת בקשת רחבה של פריטים שימושיים ודקורטיביים.

חוק השימור וחוק הדחיסה

הישראלי, שחוגג בימים אלה 54 לתקומתו, עדיין דפוק בכל הקשור למכונית שלו. המיסוי הממשלתי הגבוה ממצב אותה כנכס יקר-ערך, וההתייחסות בהתאם. טיפול השיניים יחכה קצת, גם את השיפוצים במטבח אפשר לדחות לשנה הבאה, העיקר לשמור על האוטו. אין פלא שדקה אחרי שהוא מקבל לידיו את המאזדה החדשה, אירוע שיא בתולדות המשפחה, הוא דוהר לחנות לאבזרי רכב כדי לקנות כיסוי למושבים. על הריפוד המקורי שסיפק לו היצרן הוא מלביש

סחבה מבד-מגבת, שתספוג את כתמי השוקו שיטפטף הילד במסלול היומי לגן ואת אגלי הטחינה מהפיתה הקרועה של הטרמפיסט כפוי הטובה. חובה לשמור על ערכו של האוטו עד שיימכר.

תאומו הסיאמי של חוק השימור הוא חוק הדחיסה. הישראלי, וזה בדוק, נוהג לאבזר את המכונית שלו הרבה יותר מהנהג האירופי או האמריקני. "הוא מפנק אותה, מקפיד על השיק שלה, מאוהב בה" אומר מישל עובדיה, מנהל הרכש של אוטו-דיפו, רשת לאבזרי רכב. בתחום הזה אנחנו דומים אולי רק ליוון ולטורקיה. הצעירים מושכים לכיוון האודיו, החשמליים והצעצועים, המבוגרים שומרים על סולידיות ומתעניינים יותר בפרקטיקה ובניקיון. נשים כמעט לא בקטע, חוץ מפה ושם מישהי שרוצה לקנות מתנה לבעל או לחבר.

עדיף מרצדס

בתחום האבזרים הפרקטיים תקף אצלנו הכלל הסלחני שאם זה לא יועיל, זה לפחות לא יזיק. בקטגוריה הזו מככב כיסוי הרכב, אותו תכריך כבד שנועד להגן על המכונית מהשמש הקופחת בעת חנייה ממושכת. הרבה שמש הוא לא רואה אצלנו, כי מהר מאוד הוא ננטש בחשכת הבגאז' ונותר שם למנוחת עולמים. למי יש סבלנות להתעסק עם היריעה המסורבלת שתמיד נתקעת על מראות הצד ואחרי כביסה ראשונה מסרבת לרדת נמוך יותר מהמפלס העליון של הצמיגים.

כיסוי הדשבורד הוא המצאה קלוקלת של רפדים שטיילו יותר מדי במדינות העולם השלישי. הסמרטוט הגזור הזה, אפילו ביום טוב, נראה רע יותר מהצלקות וקילופי הפלסטיק שהוא אמור להעלים. הבשורה המרנינה: אפנת צמר הכבשים, ששגשגה על הדשבורד הישראלי עד לפני כמה שנים, נפחה את נשמתה בשעה טובה.

אבל מי שעוד לא שבק חיים הוא כיסוי ההגה. במפעלי הרכב מתמקדים בעיקר בשווקים הצוננים של אירופה וצפון אמריקה ומתעלמים במפגיע מצרכנים מוכי קיץ. על הגה רותח לא שמעו שם כנראה, אז הישראלי עוטף אותו בקורי פלסטיק גמיש או בכיסוי בד ומכופף את הטמפרטורה שלו בכמה מעלות. האח החורג במחלקה הזו הוא כיסוי גומי זרוע בליטות, דמוי רקמת עור של דינוזאור, לעיסוי האצבעות וכף היד. נסו ותיהנו.

אם כבר עיסוי, זה המקום להזכיר את משענת החרוזים המולבשת על מושב הנהג. זו נפוצה בעיקר בקרב נהגי מוניות, המרבים להתלונן על כאבי גב וקשיי יציבה. אורתופדים קצרי-רוח יציעו להם להחליף מקצוע, אורתופדים עם שאר-רוח ימליצו להם להחליף למרצדס.

מטהר האוויר הלאומי הוא ללא ספק האשוח הריחני המשתלשל מהמראה הקדמית. הירוק הכי פופולרי, הכתום נושף בעורפו. שום מכון סקרים לא נדרש בינתיים לנושא, אבל לא אחטא לאמת אם אקבע שתוחלת החיים של עץ כזה במכונית ישראלית היא בין שנה לחמש שנים. חודש אחד הוא אכן מפיץ ניחוח נעים, וחודש נוסף הוא משמש לנוי. ביתרת הקדנציה מדובר במפגע מאובק שאף אחד לא מתפנה להיפטר ממנו.

עוד ברשימת האבזרים השימושיים נגלה את פנקס הרישום (זה הנצמד בוואקום לשמשה הקדמית נופל תמיד, זה שיושב על הדשבורד, העט שלו נוזל תמיד), את פח הזבל (פלא פיזיקלי שאוגר שיירי מזון שישביעו פיל מורעב ומתרוקן רק פעם בשנה, בשולי כביש הערבה בדרך לאילת), ואת מגן השמש (אקורדיון קרטון ששורד לרוב הרבה יותר מסוכנות הביטוח שהעניקה אותו כשי).

פריט מעורר נוסטלגיה הוא הוונטילטור הזעיר שזכה לעדנה לפני עידן מזגני הבילט-אין. היום עוד אפשר לראות אקזמפלרים אחרונים באוטוביאנקי או פיאט 127 חבוטות שמסרבות לרדת מהכביש. אגב, נזקם של המאווררים המחורבנים האלה היה מרובה מתועלתם: את האוויר הלוהט במכונית הם היו מפיחים בפניו של הנהג בריכוז מכופל.

כשהוא אומר כן, למה הוא מתכוון

אסתטיקה - לא פחות חשוב. למרבה הצער, מכונית זה לא ממש בית, ומפאת מגבלות גודל ואילוצי ראות אין אפשרות לייפות אותה בתמונה של קבר רחל, דיוקן הנשיא קצב, ראש צבי מפוחלץ או שעון קוקייה. טביעות האצבע התרבותיות של בעליה מתגלות בדברים הקטנים. למשל, הכלב החביב שמקובע לדשבורד ומהנהן בלי הכרה כל עוד הרכב בתנועה. כן, כן, כן, הוא משיב במונוטוניות מדויקת גם לשאלות שטרם נשאלו. החיבה היתרה לברייה הצייתנית משקפת את כמיהתנו ליס-מן טוטלי שיזדהה אתנו עד הסוף. או לפחות עד מגרש החנייה הקרוב.

כלבים ישוכנו אחר כבוד גם למרגלות השמשה האחורית, חלון הראווה ההמוני של המכונית. זהו גן-חיות אחד גדול, שפנתרים ודובי פנדה דרים בו בכפיפה אחת עם גורים דלמטים ודולפינים מעופפים. אלמנט דקורטיבי בולט לעין הוא הדיסק הכסוף שהתמקם בשנים האחרונות בחלל הקדמי של המכונית. הפריט הפוסט-מודרני מבטא את הקוליות של מי שתלה אותו שם. המסר לסביבה: אני היי-טק, מחובר למחר, לא מתעסק עם זוטות היומיום. הדיסק הזה מחבר בין הערס-צעצוע והפריק-צעצוע, שתי תת-קבוצות מעודנות שזהותם התרבותית של נציגיהן טרם הבשילה.

להשביע את הרוחות

בקטגוריה המאגית מככבת זה עשרות שנים נעל של תינוק. המהדרין קושרים אותה בחוט לפגוש האחורי, ממנו היא מיטלטלת כמעט עד לגירוד האספלט. השימוש במחוות מאגיות היה נפוץ משחר האנושות, כאשר האדם ייחס כוונות נסתרות לאיתני הטבע. נעל של תינוק מחברת את הנהג לישות הגדולה והמאיימת ומשביעה את הרוחות שלא יפגעו בחיים.

למחלקה הפגאנית מצטרפות החמסה, פרסת הסוס, עין הדג ושאר סגולות בדוקות נגד עין הרע. אין מי שיתריס נגדן במקרה של תאונה קטלנית, שהרי האמונה חזקה מתעתועי המציאות. אבזר חובה אחר של הנהג המאמין הוא תפילת הדרך, רצוי על נייר קלף משובח. זו חוברה על-ידי חז"ל והורחבה עם הזמן בידי המקובלים. בדורות האחרונים אף תוקנו תפילות לנוסעים ברכבות ובמטוסים. רוכבי אופנועים מוזמנים לנסח גרסה משלהם.

פוטנציאל אינסופי לביטוי עצמי

אחרונים, ולא תמיד חביבים, הם האבזרים התקשורתיים. שלטים וסטיקרים על השמשה האחורית הפכו מזמן למכת מדינה, שהרי מכונית היא בין היתר במה פרטית-ציבורית שראוי לנצלה להתכתבות עם הסביבה. וכך מכריזים שלטים צהובים על "תינוק באוטו", "נהג מעאפן", "ימותו הקנאים" ושאר שנינויות שאמורות לשובב את נפשם של נוסעי הרכב המתנהל מאחור.

בין השלטים תוצרת בית בולט "מוכרים אותי" מעורר התוגה. שלדת הפח המלינה על מר גורלה אמורה לסחוט רגשות אמפתיה וללכוד קונה רגיש על אם הדרך. לרוב מופיעה הפנייה האמוציונלית על שמשותיהן של מכוניות ישנות שהכתובת היאה להן היא הוואדי הסמוך.

הסטיקרים, פוטנציאל אינסופי לביטוי עצמי, נחלקים בעיקר בין כרזות פוליטיות להיגדים בשבחו של האל. אל "העם עם הגולן", "אין לנו ארץ אחרת" ו"זוכרים אותך, חבר", הצטרף באחרונה "פושעי אוסלו לדין". הפוליטיקה בוערת בעצמותיו של הישראלי, ובהעדר כיסאות נוספים סביב השולחנות של נסים משעל ודן מרגלית, יש אוטו.

האדרת היושב במרומים נפוצה בעיקר בירושלים, דווקא עיר שאין לה אלוהים. "אין עוד מלבדו", זועק כאן סטיקר המוני. גם פנייה ישירה מקובלת: "הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך". בריבון העולמים מתחרים בכבוד הסטיקר של רבנו נחמן הבלתי נלאה ודיוקנו של הלובביצ'ר זצ"ל, שאליבא ד'מאמיניו היה המשיח, רק שאנחנו לא שמנו לב. טוב, הבטיחו לנו שהוא יופיע על חמור לבן, לא על מיצובישי כחול-מטאל. ערוץ תקשורתי נפרד מספקים פלאי החשמל. אתם נוהגים נינוחות באוטוסטרדה, ולפתע מרצדים במראה אורות סגולים. זה לא עב"מ. תכף יפלח את האוויר משמאלכם נהג מזן אחר. הוא רוצה להגיד לכם: עופו הצידה, זה אני! אחרי העקיפה תגלו שלא רק את פנסי החזית הוא החליף, גם בבסיס הטמבון האחורי שלו מרצד אור אולטרה-סגול, ללמדכם שאיפה הוא ואיפה אתם.

ולסיום, המלצה אישית ליבואני הרכב. רוצים לעשות בית-ספר למתחרים? עזבו אתכם מסיבובי מנוע, ביצועי כביש, הגה ידידותי ומרווח רגליים ליושבים מאחור. כאן זה ישראל, מי צריך בשר כשיש תוספות. תזרקו מלה ליצרן שידפיס על השמשה סטיקר בילט-אין "פקח יקר, אני תכף חוזר" - ואתם מכפילים את המכירות.