הצרכן הישראלי: הדרך לעצמאות עוד ארוכה

מהבחינה הצרכנית, ישראל היא עוד לא ארה"ב וגם לא אירופה, למרות שמדי שנה אנו רואים כיצד הצרכן הישראלי מודע יותר ויותר לזכויותיו. במקביל, החברות המסחריות, בעיקר הגדולות שבהן, משקיעות יותר ויותר במחלקת שירות הלקוחות.

הכל לכאורה טוב ויפה, אבל עדיין יש מקום לשיפור רב בתחום הצרכני בארץ.

מי שאמור להגן עלינו עדיין לא עושה את זה מספיק טוב, והצרכנים הפרטים עצמם עדיין לא הצליחו להתארגן אף פעם לקולקטיב ולעשות חרם צרכנים אחד ראוי לשמו, למרות שלא חסרים גופים וחברות שהיה מגיע להם אחד כזה (זוכרים את העלאת מחירי כרטיסי הקולנוע לפני כחודשיים והקריאה למרד? בתי הקולנוע לא דיווחו על אולמות ריקים באחרונה).

גם חברות כרטיסי האשראי יצאו, באופן מפתיע, לפני כמה חודשים - וכמעט במקביל - עם עמלות חדשות ודומות להפליא. אבל מלבד כמה מחאות שתפסו כותרות באמצעי אוזני התקשורת - דבר לא נעשה. אף אחד, ככל הידוע לי, לא נפרד מכרטיס האשראי שלו.

אמנם לצרכן הישראלי יש הרבה יותר אפשרויות בחירה מבעבר (מישהו זוכר שלפני כשמונה שנים היה מפעיל סלולרי אחד? ושלפני שנתיים לא היתה טלוויזיה בלוויין?), אבל ברגע שהוא מתקשר עם גוף כלשהו, היציאה ממנו קשה ומלאה בחוזה מלא אותיות קטנות. גם ההתפתחות הטכנולוגית, שמאפשרת לצרכן לקבל שירותים יותר מתקדמים, יוצרת לעתים מצב בו הוא נאלץ לשלם יותר על שירותים שונים (ראו מקרה ערוץ 5 ו-5 פלוס בכבלים הדיגיטליים).

איפה אפשר להשתפר

עמלות הבנקים: הבנקים גובים מאיתנו עמלות שונות ומשונות (למעלה מ-200), בלי ליידע אותנו מראש כמה אנחנו משלמים על כל פעולה. המפקח על הבנקים לא עושה הרבה בנדון, וגם מהקמפיין הגדול של המועצה לצרכנות כנגד העמלות, שהחל בדצמבר האחרון, לא נראה שיצא הרבה. מחיר העמלות לא ירד, ואנחנו ממשיכים לשלם.

כרטיסי אשראי: בפברואר האחרון החזירו חברות כרטיסי האשראי את עמלות דמי השימוש החודשי, וכן החלו לגבות עמלות על עסקות תשלומים. הצרכנים מחו, צעקו, הממונה על ההגבלים העסקיים בודק חשד להסדר כובל, אבל בינתיים כולם משלמים את העמלות, ולא נראה כי מישהו ביטל כרטיס אשראי.

כבלים, לוויין ודיגיטלי: כניסת יס (הטלוויזיה בלוויין) לשוק ביולי 2000, הפיחה רוח של תקווה בלקוחות הכבלים. כולם היו בטוחים שהמחיר החודשי למנוי יירד ושהשירות יקפוץ מדרגה. בפועל, המחיר דווקא התייקר השירות לא השתפר, והמהפכה הדיגיטלית פגעה קשות בלקוחות האנלוגיים שאיבדו הרבה ממה שהיה להם קודם (תשאלו את צופי ערוץ 5). עליית ערוץ 5 פלוס לאוויר גררה גל של תגובות חריפות וקריאה למרד צרכנים. בפועל, הערוץ מדווח על למעלה מ-100 אלף מנויים, וגם העבירות שהוא עושה לא מפריעות לצופים להמשיך לשלם עבורו. גם המועצה המפקחת על שידורי הכבלים והלווין לא עושה פעולות אכיפה משמעותיות נגד הערוץ ומנהליו.

חברות הסלולר: פה התחרות הפרועה ביותר והקשה ביותר. שלוש החברות הגדולות (סלקום, פרטנר ופלאפון) משקיעות מיליוני דולרים בשיווק, בפרסום ובפיתוח מוצרים חדשים, על מנת לשמר את לקוחותיהם הקיימים ולקחת מהמתחרות. לכאורה, גן עדן צרכני, בפועל - קשה מאוד לעבור מחברה לחברה, עקב חוזים דרקוניים ומלאי אותיות קטנות.

פרסומות ושוביניזם: הפרסומאי הישראלי הממוצע עדיין מתקשה לדלג לשנות ה-2000, ופרסומות רבות נגועות בשוביניזם מהסוג הדלוח ביותר, ולעתים יורדות באופן מופגם אל מתחת לחגורה. הרשות השנייה, שאמורה לפקח, ממעיטה לפסול פרסומות, והפרדוקס הוא שפרסומות שנפסלות זוכות למעשה בסופו של דבר ליחסי ציבור בחינם ולהעלאת המודעות למותג (ראו מקרה פוקס). הצרכן בכל מקרה לא עושה דבר נגד חברות שמפרסמות בצורה בוטה את מוצרים, ולעתים ההיפך הוא הנכון (ושוב - ראו מקרה פוקס).

יש לאן להתקדם

כל המקרים והדוגמאות שפורטו לעיל מראות על קצה המזלג איך למעשה אנחנו שבויים של החברות, למרות שיכול להיות אחרת. אנחנו רוצים לחשוב שמחזרים אחרינו ושרוצים אותנו - אבל בפועל כשתופסים אותנו למעשה אוחזים אותנו בצבת.

לסיכום - יש לנו, הצרכנים, עוד הרבה מה ללמוד ולעשות על מנת שנגיע לעצמאות מלאה ולחוסר תלות בחברות שאנו למעשה מפרנסים אותם. ואולי ביום שבו יהיה חרם צרכנים אמיתי על חברה כלשהי, אולי אז החברות יקחו אותנו ברצינות, ולא כנודניקים (שעומדים על שלנו).

חג עצמאות שמח!.