אין להם ארץ אחרת

הם הפכו זה מכבר לזוג הממלכתי, שמנחה כמעט כל טקס בעל חשיבות לאומית. ולמרות הניסיון העשיר שצברו, לאקי אבני וליעל אבקסיס, שינחו את "המופע המרכזי-עצמאות 2002" (הערוץ הראשון, יום ג', 21.15) היה הפעם קשה מהרגיל.

לצילומי המופע במגדל דוד בירושלים הגיע אבני במיוחד מלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר ולומד משחק עם בת זוגו סנדי בר ומיוצג על ידי סוכנות "בלאק ווד" הנחשבת, ואבקסיס עושה זאת כפסק זמן בין תחילת קריירה קולנועית בצרפת (בתפקיד נלה ב"בלה צ'או", של המאי סטפן ג'וסטי עם ז'אק גמבלן, אחד השחקנים הבולטים בקולנוע הצרפתי) ועשייה ענפה בארץ ("קדוש" של עמוס גיתאי, "מורי דרך" בערוץ החיים הטובים, פרסומת ל"קרייזי ליין").

על סט הצילומים אבני הציע להצטלם עם אזיקים, "כי איזו מין עצמאות זאת?", ואבקסיס היתה פשוט עצובה וכאבה את הדיווחים שהגיעו ברצף מג'נין. היה קשה לסחוט ממנה את החיוך שובה הלב שכל כך מזוהה איתה. "נורא התפלאתי שפנו אלי ואל אקי להנחות את המופע", היא אומרת. "אמרנו להם שאנחנו רואים את יוסי בנאי או מישהו הרבה יותר סמכותי מאיתנו מנחה אותו, כי היום יש אחריות כל כך גדולה לכל איש תקשורת, אפילו במסר הפיזי שהוא מעביר. אז או.קיי, אקי ואני עושים את מופע יום העצמאות, ואנחנו שם כדי לעשות טוב לחיילים, כדי לשבת עם ראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל ולשאול את השאלות הנכונות. אבל מבחינתי זה הולך להיות אירוע סגור, שעתיים של אסקפיזם מכל האירועים סביב, ולא ממש חשוב לי שיראו אותנו מיליון איש או יותר. אומנם זה יום העצמאות, אבל איזו עצמאות ואיזה בטיח? אני מרגישה רע מאוד, כי המצב רע. כי צריך להילחם בפחד, כדי שלא ישתלט על חיינו, וצריך לעשות מאמצים גדולים מאוד כדי להישאר שפויים".

ובכל זאת, מהו יום העצמאות בשבילך?

"שוב, היום ההתייחסות ליום העצמאות קשה לי. אנחנו נמצאים במלחמת 'חומת מגן', אחי בדרך למילואים, וכשאני אומרת שקשה לי אני מתכוונת שהרגשות שלי מעורבים לגבי המהות של היום הזה והמחיר הכבד שאנחנו לא מפסיקים לשלם דקה דקה. בימים אלה אני בדו שיח לא קל עם עצמי ועם המקום שבחרתי לחיות בו".

כישראלית שעושה קולנוע בצרפת, כשגרירה תרבותית, מה התגובות שאת נתקלת בהן שם?

"לא קל עכשיו להיות ישראלית בעולם. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מתגוננת. כשסיימתי לצלם את 'בלה צ'או' בשנה שעברה בצרפת, לפני האינתיפאדה השנייה, המון אנשים סביבי נטו באופן אוטומטי לקחת את הצד של החלשים, של הנכבשים. הם לא מצליחים ולא יכולים לראות את התמונה כולה. והייתי כל הזמן במצב של דפנסיבה ותיסכול, כי הם לא צודקים".

יש לך איזשהו מסר?

"אני לא מאמינה במסרים ובהיגדים. אני מאמינה בלחשוב. אני מאמינה שמה שאני עושה, איך שאני מנחה ומשחקת, זה המסר שלי. כל מה שאני רוצה להעביר הוא שכאב וסבל הם חלק משיעור ומהזדמנות לגדול. אנחנו צריכים לעשות לרגע את הניתוק מן הסבל הקולקטיבי שאנו חווים, ושכל אחד מאיתנו באמת יעצור ויסתכל לתוך נפשו פנימה ויבדוק עד כמה הוא סובלני. בעיני, לכל אחד ואחד מאיתנו יש אחריות אישית למצב".

יש תרבות ישראלית, לדעתך?

"בטח שיש, והיא כל הזמן בהתהוות ובחיפוש. התרבות הישראלית מורכבת, וזה היופי שבה. זה כמו תינוק נושם ובועט, עם מטען גנטי גדול. בתוך הדבר הזה שנקרא 'תרבות ישראלית' יש את התרבות היהודית הגלותית ויש את התרבות החדשה, שבגלל שאנחנו מדינה צעירה ובמצב מתמיד של מלחמה, היא נמצאת עדיין בשלבי חיפוש".

ממרום הוותק הטלוויזיוני שלך כמגישה ושחקנית, האם יש לטלוויזיה חלק חשוב בעיצוב התרבות שלנו?

"למען האמת, די הרבה זמן לא עשיתי טלוויזיה. היום אני בעמדה של להתבונן, לגעת, לבדוק ולגבש את העשייה הבאה שלי. יחד עם זה, טלוויזיה בעיני היא צינור מאוד חשוב, שלוקח חלק בתהליך ההתהוות של התרבות ומשקף את מה שאנחנו. ומה אנחנו?".

אקי, איך אתה חושב ומרגיש ביחס ליום הזה?

"ביום העצמאות ה-54 של מדינת ישראל יש הטוענים שאנחנו עם כובש, אבל אנחנו יודעים שאנחנו עם כבוש. אנחנו יושבים בבית. התנועה שלנו מוגבלת באופן משמעותי. אחוז מסוים משיגרת היום שלנו מוגבל, ממטלות פשוטות ועד בילויים. ביום העצמאות הזה אני מצפה למנהיגים מתוכנו שיביאו קונספט אחר, כי הקונספט הנוכחי לא הצליח. נכון, אנחנו נלחמים על קיומנו, כי או שנילחם או שנחדל. זה מצב נתון, אבל צריך להיות שינוי מהותי באיך אנחנו צריכים לחיות באזור הזה".

הדעות הפוליטיות של אבני לא הוצנעו מעולם. הגם שהוא יושב בנכר, תחושת הישראליות שלו לא עומעמה. הוא מעודכן בפרטים, בחדשות, בכל מה שנעשה כאן. סרטו "ההסדר", המוקרן עכשיו בכל רחבי ארצות הברית, רק מוסיף לתחושתו: "יש לי גאווה גדולה מאוד לייצג את ישראל בימים האלה עם הסרט הזה, שהוא הכי הוויה ישראלית שיש. יש לי ההזדמנות לראות איך מסתכלים עלינו מבחוץ, וכן לדעת שאנחנו מאוד שבויים בתוך עצמנו, ואין לנו כרגע אופציה ממשית לצאת מהמעורבות שלנו ולראות את המקום הזה בפרספקטיבה רחבה יותר. יש בזה פטריוטיות אדירה מצד אחד והחמצה גדולה מצד שני".

מהי ישראליות בשבילך?

"כל מה שאני אומר עכשיו הוא נכון לכרגע, וזו גם הישראליות. אין בה שום דבר מוחלט. זהו מצבור של דברים שמתהווים מרגע לרגע ונכונים לאותו רגע. יש בזה קסם מאוד גדול, אבל גם חוסר סטביליות שמשתקף פנימה והחוצה. ישראליות זו עוצמה, זה לדעת שאפשר בכל דרך. זו אימפרוביזציה. זה הדבר הכי לא כנוע. ישראליות זה מאיר אריאל, תלתלים, סנדלים תנ"כיים, גיטרה ושירי מולדת. ישראליות זה טירונות וצבא ולהקות צבאיות. חווה אלברשטיין עם השיר 'היום היום' וגידי גוב עם 'יעלה ויבוא' ושלמה ארצי עם 'את הגשם תן רק בעיתו', וזה זהר ארגוב בישראליות אחרת. ישראליות זה 'איך הייתי?', 'אני בסדר?'. זו שפיטה עצמית אובססיבית. זו תמצית היהודי הסובל, הנאיבי והמקווה, שנלחם על אופטימיות. ישראליות זו סקרנות ילדותית קסומה, לדעת ולראות, מתוך עצמאות מובנת מאליה עד בלתי מנומסת. ישראליות זו הנחישות שבהישגיות. ישראליות זה זיכרון יהודי גלותי שמוביל לאיתנות רוח. ישראליות זה 'תן לי פינה לנוח בשקט'. ישראליות זה אתה ואני".

התפקידים שגילמת, כמו עידו המ"פ ב"טירונות" ומנחם ב"ההסדר", פטריוטים-בטחוניסטים-אידיאליסטים, הרחיבו או שינו את דעתך על הישראליות?

"דרך הסרטים והסדרות היתה לי אפשרות להכיר כל מיני צבעים ורבדים של ישראליות, שבדרך אחרת בוודאי לא הייתי יכול לפגוש. יש לי עונג, גאווה והזדמנות נפלאה בחיים להתעסק בתכנים האלה ולהיות חלק מזה. אני רוצה להדגיש את הישראליות פה, כי אני ישראלי, אני מתוך הישראליות ואני אל הישראליות".