ערפאת כבר לא מצחיק

ערפאת כבר לא דוד נחמד ושלומיאלי. עכשיו הוא אויב. בשנים האחרונות הוא הוצג כמישהו חסר תקנה, שאנחנו אוהבים לצחוק על הפירכוס התמידי שלו. בין השותפים לבניית התדמית הבלתי מזיקה היו תוכניות הסאטירה למיניהן, כגון "החרצופים". היום, בדיעבד, שאלנו את היוצרים והכותבים של התוכנית על מה שנעשה אז והיום ועל האשמה, אם יש כזו בכלל.

אבי כהן, במאי "החרצופים": "שיקפנו את מה שהרגשנו באותו זמן, את משאלת הלב של כל המדינה, שסינוורה עד כדי כך שאתה מתאים אליה את המציאות. אז בדרך הטבע ערפאת הפך לקשיש לא מסוכן, מין דמות של עסקן בפוליטיקה הישראלית, כי ככה רצינו שהוא יהיה. כל מי שהעז לומר אחרת, כמוני, גונה. גם במערכת היו דעות שונות. ההרגשה היתה מורכבת מתקווה שהוא לא מזיק ומאמונה בכוח שלנו, כי מה הוא כבר יכול לעשות. למרות שאני זוכר מערכון אחד שעשינו, שבו הבאנו לידי ביטוי את זה שהוא אף פעם לא לוקח אחריות על מעשים, אלא מאשים בהם את האירגון העצבני שאין לו שליטה עליו. ואז עשינו כניסה של צה"ל למקום שלו ושמעון פרס מצלצל ואומר לו: 'תשמע, זה לא אנחנו, זה החבר'ה מפלוגה ג', שהם עצבנים ואין לנו שליטה עליהם'. בכך אמרנו בלי לדעת שהוא כן קשור ושיש לו שליטה. הכוח שלך בסאטירה הוא בלמזער פחדים. זה כמו שעשינו את בסאם עזיז במלחמת המפרץ. לקחנו את הכי מפחיד, מיזערנו אותו ועשינו עליו סאטירה".

אם "החרצופים" היו היום באוויר, איך הייתם מציגים את ערפאת?

"היינו מנסים להראות את התנין בעור הקטן מאוד של כבש. מה שהכי בולט אצלו, זו המניפולציה של לשים את עצמו כקורבן. הוא מנצח על ידי הפסד".

אין לך תחושה של אשמה, שהיית שותף לבניית תדמית כוזבת של ערפאת?

"אני חושב שאם ארגיש כך, אייחס לטלוויזיה הרבה יותר מדי כוח. אני חושב ש'החרצופים' או כל סאטירה אחרת לא יכולה להיעשות בלי לשקף הרגשה אמיתית של אנשים. הטלוויזיה משקפת את המציאות. ניסחנו מטאפורה מבריקה, אבל לא עשינו אותו כזה. הוא היה שם, אנחנו לא שמנו אותו שם".

עכשיו, כשהתותחים רועמים, זה לא הזמן לסאטירה?

"זה הזמן הכי טוב לעשות סאטירה, ראה 'זהו זה' ו'העולם הערב' במלחמת המפרץ. אנשים זקוקים לסאטירה בזמן מלחמה. התוכנית הראשונה של 'החרצופים' היתה בשבוע שבו היה פיגוע בדיזנגוף והתעורר ויכוח אם לשדר או לא. דווקא עוזי פלד (מנכ"ל "טלעד") היה זה שהתעקש שנעלה, כי דווקא ברגעי משבר הסאטירה חשובה. את 'החרצופים' עצמם לא הייתי מעלה, כי זה קצת לחמם אטריות קרות. שי ודרור מ'זו ארצנו' עושים סאטירה נהדרת. גם אנחנו עובדים על פורמט חדש לסאטירה. חשוב שתהיה סאטירה".

"זה יהיה מפתיע אם ועדת חקירה תגלה שהסיבה לכל מה שקורה היא התוכנית 'החרצופים'. סאטירה משקפת הלך רוח", אומר טל גלעד, אחד מכותבי "החרצופים".

על פי עדויות, אתה היית בין אלה שעיצבו את דמותו של ערפאת כדוד נחמד.

"אמרתי שאנחנו מגזימים בחביבות שאנחנו מייחסים לו. זה לא היה סוד שאהדתי הגדולה לא היתה ממש נתונה לו. היו ויכוחים כאלה ואחרים, אבל בסופו של דבר כולנו באנו לעבודה. לפעמים כתבתי קטעים שמאלניים ואני ימני, ולפעמים קניספל, שהוא יותר שמאלני מהחמאס, כתב קטעים ימניים".

היית יכול לעשות היום סאטירה על ערפאת, עם מה שאנו יודעים עליו?

"כן, כי בדינמיקה של עבודה אתה יודע לתכנת את הראש. כשלא לוקחים מרחק, ברור שלא בא לצחוק, אלא להגיד למה לא הורגים את ערפאת וגוררים את גופתו ברחובות רמאללה".

"אם התוכנית של יצפאן לא היתה בפגרה בשבועות הללו, הייתי מבקש מיצפאן להוציא הודעה לעיתונות שהוא לא עושה יותר את ערפאת", אומר עופר קניספל, שהיה אחד הכותבים ל"חרצופים" והיום כותב לאלי יצפאן. "אני, שאני הכי שמאלני שאפשר, לא הייתי מרגיש נוח בימים כאלה לכתוב לערפאת כמו שיצרנו אותו ב'החרצופים', כמו דוד פולני חביב. חשוב שיהיה ברור שאני לא מצטער על מה שעשינו ב'החרצופים', וגם לא ביצפאן. מה לעשות שערפאת התגלה כחלאה. יש איזה פיתוי לכתוב מערכון על ערפאת שרוצה להיות שהיד ומגיע לבית קפה ורוצה להתפוצץ, אבל כולם מכירים אותו. אבל דווקא בתקופה כזאת אני לא רוצה לעשות לו הנחות".

אין לך תחושת אשמה?

"ממש לא. אני ילד מפגר, לא מחזאי. העבודה שלי היא להצחיק, להצליף. אז זה היה נכון ושיקף את האופטימיות של אז. היום אני שמאלני נבוך. הסאטירה, הפעם צריכה להיות עלינו, על הבן אדם שצריך לעבור מאה אלף בדיקות ביטחון כדי להיכנס לבית קפה. במסגרת יצפאן לא הייתי מחקה את ערפאת, במסגרת 'החרצופים' הייתי עושה ועוד איך".

טוביה צפיר היה הבדרן הראשון שעשה את ערפאת על הבמה. "הפעם הראשונה שעשיתי אותו היתה בערב שהינחה גדי סוקניק לכבוד שייטת 13, לפני כשבע שנים. זה היה תיכף אחרי שיחות אוסלו. קובי לוריא שכתב את הטקסט ושי לוי שביים העלו את הרעיון שאעשה את ערפאת, וחששתי, אבל זה היה מוצלח. אחר כך היה דוב'לה גליקמן שעשה אותו ב'זהו זה', ואחר כך שוב עשיתי אותו ב'החרצופים'. הדמות של הדוד החביב נבעה מהמשאלה הישראלית לראות את הסכמי השלום מתקדמים לדברים טובים. ראינו אותו אז כאחד משלנו, למרות שהטקסטים היו מרושעים כמו שרק ב'חרצופים' הם יכולים להיות. היום אני לא מוותר עליו בהופעות. בפסח הזה היו לי ארבע הופעות וחיקיתי אותו עם טקסטים שמתאימים למצב. ואני יכול לומר שהקהל מקבל את הקריקטורה כקריקטורה. הם אפילו מוחאים כפיים כשאני מחליף על הבמה בגדים ועוד לא פותח את הפה. זה כבר חלק מההוויה הישראלית".

כן, אבל אולי הקריקטורה שיצרת מסנוורת ומחפה על האמת המרה?

"יצקתי לתוך הקריקטורה משהו עם הרבה תקווה. אישית לא איבדתי את התקווה. נכון שיש אכזבה וחשש גדול, אבל אני לא מכה על חטא, כי אני חושב שחייבים לתת צ'אנס לתהליך. הקהל הרבה יותר חכם מאיתנו, ועובדה שהוא ממשיך לראות ומקבל את זה. דווקא בהופעה בטורונטו עמדו על זה שלא אחקה את ערפאת. יהודים בחו"ל מפחדים, ולישראלים לא אכפת. בטקסטים אני והכותבים לא חוסכים ממנו את שבטנו. הקהל מפריד בין הקריקטורה לבין סאטירה, והוא מוחא כפיים לא לערפאת אלא לקריקטורה. אני חושב שסוציולוגים צריכים לחקור למה הקריקטורה כל כך התחבבה על הקהל. אין לי מושג".