שבת באיסטנבול

אני מרשה לעצמי לקחת קרדיט וכמה אחוזים בפרויקט. בראיון הקודם שערכתי עם שלומי שבת, הוא גילה לי שבדעתו לצאת למסע שורשים לטורקיה, מולדת ההורים, עם האח משה, האחות לאה, וכמובן עם האם אמילי והאב אברם. מייד הצעתי לו לצרף צוות צילום, בעיקר לצורך תיעוד אישי. שבת קלט את הפוטנציאל הטמון בעצה. התוצאה: "סרט טורקי", שאומנם החל כפרויקט אישי אינטימי, אבל גם הציבור הרחב יזכה לצפות בו בערב יום העצמאות, 16.4, בערוץ "בריזה", ב-20.30.

הסרט מעורר תחושה של חשיפה אישית מעורטלת למדי של בני המשפחה.

"אלה דברים שקשה לתכנן מראש. יכול להיות שאם הייתי יודע על החשיפה והקונפליקטים שיתגלעו, לא הייתי מזמין את הסרט. מה שאהבתי בתיעוד, זה שאני רוצה למנוע את מה שקורה לי. אני ולאה תמיד שאלנו את ההורים איך יצאנו מוסיקאים, כי גם אחי משה מוסיקלי, ואני לא רוצה שהילדים שלי ישאלו את השאלה הזו. גם סבא של אמא שלי, לדבריה, היה נגן עוד בטורקיה. רציתי שיהיו לדורות הבאים של המשפחה תשובות, שיהיה להם את זה מתועד".

זה גם צורך להשאיר איזה חותם פה?

"בגלל שהחיים נראים לי כעת כעוברים מהר, אני מרגיש צורך להשאיר מזכרות. הדואטים שאני עושה עם זמרים צעירים ובוגרים, זה כדי לקבל מהם מזכרות. אני אומר בסרט שחלק מהדברים שאנחנו עושים זה כדי להשאיר שריטה על כדור הארץ".

הסרט עוקב אחר בני המשפחה, מרגע איסוף ההורים מיהוד, שם גדלו שלושת הילדים, ויציאה לשבוע של בילוי משפחתי משותף באיסטנבול וסביבותיה. זה כולל חזרה לרחובות ולבתים בהם גדלו ההורים, חגיגת יומולדת ללאה במועדון בעיר, חזרה באמצעות סיפורים של הנפשות הפועלות לעבר ולאווירה בה גדלו משה, היחיד שלא פנה למוסיקה (ובדבריו יש יותר מתיסכול וצער מסוים על כך), שלומי הפושטק והברדקיסט, שברח מבית הספר בלי ידיעת הוריו כדי להתמסר למוסיקה, ולאה, שהיתה הכי מרוחקת מהמנטליות של ההורים, אבל התקשתה למרוד בתרבות ובמסורת שבה גדלה. כל בני המשפחה מתייחסים היום, מפרספקטיבה אחרת לגמרי, ליחסים הסבוכים שהתקיימו ביניהם במשך השנים. בסרט תראו, בין היתר, את שלומי מנגן בכלי מיתרים טורקי אותנטי בשוק המצרי, וכן מתועדת פגישה של משפחת שבת עם הזמר הטורקי איברהים טטריס, ששומע את שבת שר את "לכל אחד יש" מעל גבי דיסק, ומתרשם.

כמו כן, חושף הסרט את שלומי, כאילו שלא ידענו, כאדם רגיש, מבויש, נבוך מהתקהלויות סביבו ואפילו מתשומת הלב של צוות הצילום. "הייתי עצור בסרט", הוא מודה. "אני בדרך כלל בן אדם טבעי וכשאני לא טבעי אני במבוכה, אני לא אוהב להציג. אנשים רוצים שיספקו להם את הסחורה, שיתנו להם בכי אותנטי, אבל אני לא שחקן, לא יכול לבכות פתאום או לרקוד באמצע הרחוב. הסרט הזה היה פרויקט קשה וביום-יומיים הראשונים היה לחץ אימים, לא היינו חופשיים. אבל זה הלך ונבנה תוך כדי התהליך ונהיה נחמד. אומנם ידעתי שכמזמין הסרט היתה לי האפשרות להחליט מה ייכנס ומה ייצא, אבל לא השתמשתי בזכות שלי, כי אני מאמין בראשוניות ובגורל ובכך שמה שצריך להיות זה מה שיהיה".

מתברר שאתם הילדים התביישתם בנעוריכם במורשת ובמוסיקה הטורקית.

"ביהוד גרנו בתוך ריכוז של טורקים, שמבחינה כלכלית לא היינו מי יודע מה, וכך גם החברים שהיו למשה, ללאה ולי. אבל התיכון המקיף ביהוד כלל את סביון וגני יהודה, מקומות עם תושבים בעלי רמת חיים אחרת. היו פערים עצומים מבחינה ויזואלית, מבחינה כלכלית ובכלל מבחינת רמה. ידענו שהם הרבה יותר עשירים ומפותחים. זה התבטא בכך שאנחנו היינו הולכים ברגל לבית הספר עם שקית אוכל מלאה סנדוויצ'ים של אמא, והם היו באים עם המכוניות האמריקאיות הגדולות, שברולטים כאלה, שההורים או עוזריהם היו מביאים אותם, ועם כל מיני קיטבגים צבעוניים וג'ינסים אופנתיים. אז כדי לא להרגיש מסכנים, חיקינו אותם בסגנונות המוסיקה שאהבנו, 'לד זפלין', 'הדלתות' וכאלה, וגם דפקנו פאנים חלקים, השקענו בזה. הייתי מחובר לצד שלהם, והייתי ילד דומיננטי ומקובל מאוד. היתה בי איזושהי מנהיגות חברתית, וגם היום, במוסיקה שלי, גם במחשבה הפוליטית, גם מבחינה עדתית, אני תמיד באמצע".

אתה כזה נופל בין הכיסאות.

"בדיוק. אני לא ממש דתי ולא ממש חילוני, לא ממש שמאלני ולא ממש ימני, ובמוסיקה לא ממש מזרחי ולא ממש מערבי. אני לא יודע אם זה טוב או לא".

ובדיוק לזה מתחבר העניין שבסרט אתה גם מגלה שאחת ה"בעיות" שלך היא שאתה מנסה תמיד לרצות את כולם.

"זה באמת מעצבן נורא, הצורך הזה להיות בסדר עם כולם. קשה לי להגיד לא, וזה משפיע עלי ומכניס אותי לאי נעימויות. מרוב חומרים שמועברים אלי ואני מכריח את עצמי לטפל בהם, אני כבר לא עושה כלום עם עצמי. אתה יודע כמה זמן כבר לא ניגנתי בגיטרה? אני נוסע לאולפן ואין לי חומר להקליט. אני מקליט בנסיעה, במוח, תופס מנגינה ואז מתקשר למזכירה האלקטרונית שלי ושר. אנשים מחכים ממני ללחנים לתקליטים שלהם, ולעצמי עוד אין לי כלום. אני צריך ללמוד להגיד שאני לא יכול, אין לי זמן. אני מפחד להגיד את זה, כי מה יגידו אחר כך, מה, הוא נהיה כוכב?".

מה קרה שרק בגיל 32 התחברת בחזרה למוסיקה הטורקית, שלמעשה ההורים חילחלו לכם לתודעה כל השנים?

"היתה בריחה מזה, אין ספק, למרות שההורים שלי שמעו טורקית ויוונית. היה לנו בבית טייפ סלילים עומד, וככה שמענו מוסיקה בשעות לא שעות. אבא שלי היה קם בבוקר עם מוסיקה טורקית, מאוולים. ולצלילים האלה גם אני הייתי מתעורר. בדיעבד זו היתה תחושה נעימה, לשמוע את הכינור הבוכה הזה או הג'מבוש. אהבנו אז מוסיקה שונה לחלוטין, ג'אז, בוסה-נובות, שזה בא מלאה, שחולה על דברים מסובכים, ואני אהבתי רוק כבד".

אבל גם המנטליות שקשורה למוסיקה הטורקית, הילדות המפזזות והמענטזות למשל, הפריעה לך.

"זה נורא. עד היום זה מפריע לי. מעצבן אותי לראות רקדנית בטן צעירה, כי אני לא מסתכל עליה אלא על העיניים של האנשים, על מה הם מסתכלים. יש בזה משהו סקסי אבל לא בטעם, משהו זול. כל הזמן קונטרות, ומנענעים את האגן. זה הגעיל אותי, מגיל קטן ראיתי בזה משהו שלילי מאוד. מה שהרגיז אותי זה שכל פעם במוסיקה טורקית או היוונית חייב שיהיה בשולחן עראק או בירה או קוניאק או 777, מלפפונים חתוכים, ביצים קשות חתוכות ומאזה, שיהיה משהו לשתות עם זה. בתקופה שהייתי בארה"ב התוודעתי לקטע המזרחי, ואז פתאום, בגיל 32, יצאו ממני גם כל המאוולים, ואהבתי את זה לאללה".

על פי הסרט, חיי המשפחה שלכם בילדות עם ההורים לא היו אידיליה שאפשר להתרפק עליה.

"יש חילוקי דעות בינינו על זה. את מה שלאה אומרת, שהיא חשה בבית ניכור וחוסר אהבה, בעיקר מצד אבינו, ואת זה שהיא פחדה ממנו, אני לא כל כך זוכר. אני כן זוכר שלא קנו לי גיטרה והיה לי קשה מאוד, אני זוכר שדמי כיס לא היו להיט בבית, הכל נכון. אבל מצד שני אני זוכר חום וחיבוק. אומנם היה אבא עם ארשת פנים חמורה, סמכותי כזה, עצבני לעיתים, אבל לטעמי זה לא עבר את הגבול".

אחיך משה מתוסכל מזה שהוא לא פנה כמוכם למוסיקה.

"אחי, אם היה יכול להחזיר את הגלגל, היה נכנס בזה בכל הכוח, במקום להיות מה שהוא היום, קניין של חברת 'טמפו'".

בקטע המרגש ביותר בסרט פורצת לאה שבת בבכי ומוציאה את כל הכאב הפנימי שלה. היא מסגירה שמאז ומעולם הרגישה תלושה בין מזרח למערב, בין המסורת של המשפחה והרצונות האישיים המנוגדים, בין חוסר האהבה שחשה בבית לבין הצרכים הרגשיים האמיתיים. היא מבטאת התלבטות אמיתית בין זהויות מנוגדות וסותרות הקיימות באישיותה וכמעט מורדת בזהות המינית שלה.

שלומי, ההשתפכות הפתאומית הזו שלה הפתיעה אותך?

"בעיני, לאה תמיד היתה מלכה. היא אהבה את שני האחים הגדולים ממנה, היינו השומרים שלה. ויחד עם זאת, היא היתה מאוד עצמאית. לא ראיתי את כל היראה הזו שלה והתיסכול מהמצב בבית ומחוסר היכולת לבטא את עצמה. יכול להיות שקרה לה מה שקרה לי בגיל 30 ומשהו, שהיא נפתחת לדברים שעליהם גדלנו. אבל היום היא שלמה עם עצמה, זוכה לביטוי אמנותי מלא והוציאה לא מזמן אלבום נהדר".