תקומה 6. הקמת המוביל הארצי, 1964

ממשלות ישראל, בראשותם של בן גוריון ואשכול, העלו את פיתוח מקורות המים לראש סדר העדיפויות הלאומי. באמצעות מים היה אפשר לפתח חקלאות, שהיתה ה'היי-טק' של אותה התקופה, ולייצר מקורות פרנסה לגלי העולים שנקלטו בארץ. החקלאות הייתה גם הגשמה אידאלית של ערכי הציונות, ובכללם התיישבות ופיזור האוכלוסייה. ההחלטה להשקיע סכומי עתק בפיתוח תשתית המים התקבלה למרות הקשיים האובייקטיביים של תקופת הצנע והמעברות . אולם, הסורים פתחו באש על הטרקטורים שעבדו בירדן, הליגה הערבית גייסה את האו"ם כנגד המפעל, ונשיא ארה"ב שלח שגריר לפשר בין הצדדים.

לאחר משא ומתן מייגע (1953 – 1956) התגבשה נוסחה לחלוקת מקורות המים בין המדינות שאושרה על ידי ישראל וירדן, אך נדחתה על ידי סוריה, לבנון והליגה הערבית. ממשלת ישראל הגיעה למסקנה ששיתוף פעולה בניצול מקורות המים הוא משימה בלתי אפשרית, והחליטה להוציא את התכנית אל הפועל באופן חד צדדי. ב – 1964 נחנך מוביל המים הארצי לאחר 16 שנות מאבק (כולל תקריות אש עם סוריה), שנוהל על ידי ממשלות ישראל באומץ לב ובנחישות.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהשגיאות שליוו את המפעל כתוצאה מחוסר מודעות לאיכות הסביבה וחוסר מקצוענות.

ראשית, מליחות הכינרת לא הורדה לרמה הנדרשת (ספיקה בלתי מספקת של המוביל המלוח ושגיאה הידרולוגית בהבנת מנגנון ההמלחה) והביאה לפגיעה קשה בסביבה.

שנית, המים הוזרמו באופן חלקי בתעלה פתוחה ולא בצינור ואיכותם נפגעה. שלישית, העיכובים בבניית המוביל הביאו לשאיבת יתר באקוויפר החוף ולפגיעה באיכות מימיו. למרות השגיאות, המפעל הביא לשגשוג ולפריחה מואצים שהיו למופת עולמי.

משבר המים הנוכחי, המחמיר והולך משנה לשנה, נובע בראש ובראשונה מכך שמאז סיום בנייתו של המוביל הארצי פסקה ההשקעה בתשתיות מים ארציות. לו היינו ממשיכים בדרכם של בן גוריון ואשכול, עוסקים בתכנון ארוך טווח ומקצים תקציבים להגשמת משימות לאומיות, היינו בונים ברחבי הארץ עשרות מתקני התפלה, מאות מכונים למחזור שפכים, עשרות מתקנים לשיפור איכות המים, וכמובן מעלים את מפלסי המים בכינרת ובמקורות התת קרקעיים.