איוולת 8. דחיית יוזמת יארינג, 1971

כשהגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לירושלים בנובמבר 1977 הוא ביקש לראות את גולדה מאיר. אמרו לו שהיא כבר מחוץ לפוליטיקה, אבל הוא התעקש. כשנפגשו בכנסת, הציג לה באדיבות ת שאלת השאלות – "מדוע דחית את ההצעות שלי שהועברו אלייך באמצעות גונאר יארינג בפברואר 1971? הרי יכולנו כבר אז לצעוד לקראת השלום ולחסוך את המלחמה עקובת הדם של אוקטובר 1973." מאיר נעצה בו את עיניה ואמרה גלויות: "פשוט לא האמנו לכם."
המחדל האמיתי של אותם ימים לא היה אי הזזת יחידות משוריינות ממקום למקום ערב המלחמה, אלא סירובה של מאיר שנתמך על ידי צמד הניצים, משה דיין וישראל גלילי, להצעות השלום המצריות. היענות להצעה המצרית שהועברה לישראל באמצעות שליח האו"ם יארינג הייתה מונעת מלחמה ואלפי הרוגים וגם מביאה לאותן תוצאות, שהושגו על ידי הסכם השלום עם מצרים. מאיר שלא האמינה לסאדאת ואפילו לא רצתה לנסותו, דיין שהעדיף את שארם-א-שייח' על השלום, וגלילי בעל התכניות הסיפוחיסטיות הם האחראים לדם הרב שנשפך.
ב – 15.2.71 שיגרה מצרים תזכיר בתשובה לשאלון של יארינג, שבו נאמרו המילים שמאיר ביקשה לשמוע בנאומה בכנסת שישה ימים קודם לכן: "מצרים נכונה להגיע להסכם שלום עם ישראל". ההפתעה בישראל היתה שלמה. איש לא ציפה לצעד כה מרחיק לכת. גם בפני מאיר היה מונח שאלון של יארינג, ובו השאלה אם ישראל תהיה מוכנה לסגת לגבול הבינלאומי עם מצרים תמורת הסכם שלום.
ב – 26.2.71 שלחה ישראל את תשובתה, ובה הצהירה כי היא לא תחזור עד לקווי הארבעה ביוני. המצרים נדהמו והבינו שישראל אינה מעונינת בשלום אתם. נעשו עוד כמה נסיונות מצד המצרים. אך הסירוב הישראלי היה נחרץ, וסאדאת התחיל להכין את צבאו למלחמה, שמטרתה היתה לשבור את הסירוב הישראלי. באוקטובר 1973 פרצה המלחמה, שתבעה מישראל מחיר יקר – 2,523 הרוגים ו – 7,056 פצועים.
ב – 8.3.1979, שנים אחרי הסירוב היהיר של מאיר לחזור לגבול הבינלאומי בסיני, חתמה ישראל על הסכם שלום עם מצרים והסיגה את כוחותיה אל אותו גבול בינלאומי.