מוזיקה חדשה: 4 אופציות

"איי" – Hi-Fi Serious

כתגובה לפלישת הנו-מטאל האמריקני, מנפקת תעשיית המוזיקה הבריטית שלל להקות רוק המנסות לתת תשובה, ולהקת "איי" מסתמנת כדבר הקרוב ביותר לאופנה האמריקנית. באלבומם השלישי, "Hi-Fi Serious", אותו הם מחשיבים לטוב ביותר שלהם, מציגה הלהקה שילוב של מטאל, פאנק והיפ-הופ, המודגמים על-ידי ריפים בשרניים של גיטרות, תופים רועמים, נגיעות אלקטרוניות, נגינה הדוקה, צליל דחוס ושירה ברורה ויציבה של הסולן ג'ייסון פרי. פרי גם אחראי לתמלילים, העוסקים באופן ישיר בכוכבות, ריקנות, מחאה בלהקות בנים, התרוממות רוח, פילוסופיה (בגרוש) של האמנות ועוד. לא כל הטקסטים שומרים על אותה רמה ופרי לא ממש מעניין כאישיות וכתמלילן, אבל המילים שלו שומרות על תחושה של מרדנות ואותנטיות התומכת כהלכה בנגינה הפנטסטית שלהם. האלבום משופע בלהיטי רדיו פוטנציאליים, ו"איי" כבר מסתמנת כאחת מלהקות ההופעות האטרקטיביות של בריטניה. הם לא ממש כוס התה שלי, אבל בין כל הזבל של הנו- מטאל, "איי" נוצצת כיהלום. הכל יחסי.

Giant Leap 1

גי'מי קאטו (חבר פיית'לס) ודנקן בריג'מאן, שניים מהאנשים האחראים על הצלחת הענק של דידו, הקדישו את זמנם בשנה האחרונה לטיולים ברחבי העולם, מאוסטרליה ועד למרכז אפריקה, במטרה ליצור היתוך של מוזיקה אלקטרונית עם קולות וצלילים גלובליים. התוצאה היא האלבום המצוין Giant Leap 1, בו מתארחים, בין השאר, רובי ויליאמס, מייקל סטייפ, באבא מאל, מאקסי ג'אז ועוד אמנים נפלאים. הפרויקט הזה יכול היה להסתיים כקשקוש אימפריאליסטי אלמלא כשרון ההפקה העצום של קאטו ובריג'מאן (שכזכור מאוד הרשימו באלבום הבכורה של דידו), עבודת אולפן משובחת עם שימוש נכון ורב עוצמה באורחים. האלבום כמו מחבר בין הכוח, העדינות והנגישות של פיית'לס עם אסטרטגיית המרקמים של טריקי, רק בלי הכעס שלו, עם הרבה סימפולים של מוזיקת עולם. אלבום שהוא טיול מהפנט, מה גם שהוא מוציא לקולוניאליזם שם טוב.

הסטריטס – Original Pirate Material

"The Streets" הוא הרכב של איש אחד, צעיר בריטי בן 22 בשם מייק סקינר, תושב העיר ברמינגהם, שכותב, מתמלל, מפיק וממקסס רצועות היפ-הופ שעוסקות בתיאור חיי הפרברים הקרים מהצד התחתון שלהם. העולם שלו כולל סיפורים אורבניים על פאבים, רייבים וכפייה תרבותית, סמים, ובעיקר ריתמיוּת מעניינת שמזכירות את העבודות האחרונות של טימבאלאנד. סקינר עושה שימוש רב בקלידי אורגן "חתונה" דומיננטיים, תפקידים פרימיטיביים המבוססים על פראזות מונוטוניות ובעיקר לופים יפהפיים של תופים, כשמעל הכל שולט הקול האובססיבי שלו. למרות שהאלבום משלב ז'אנרים מגוונים – היפ-הופ, רגאיי ודאב עם דפוסי ברייק-ביט דומיננטיים - הוא נשמע אחיד, אולי אחיד מדי, בעיקר כי סקינר הוא ראפר מוגבל למדי. התמלילים שלו טובים, גם אם חסרים את אותו הקסם ומגוןן ההברקות שהפכו פיגורה כמו אמינם לאמן כל כך חשוב. האלבום גם סובל מדימוי פומפוזי: שם הלהקה ("הרחובות"), שם האלבום ("חומר פיראטי אורגינלי") וגם הסלוגנים שמפוזרים באתר האינטנרט ("קנו את האלבום, צרבוהו למחשב ואז החזירוהו לחנות", כותב סקינר) מרמזים על ניסיון כוחני למצב את "הסטריטס" כלהקה "בעייתית", "לא שקטה" ו"חסרת פשרות", אסטרטגיה שמטשטשת את האמינות של הפרוייקט. עם זאת, סקינר מתגלה כאמן מוכשר שעוד צפוי לחולל מהומות. בינתיים הוא הוציא אלבום טוב, לא מהפכני, אבל כזה שמגלה בעיקר את הכשרון הבסיסי. יצירות המופת, כך נדמה, מתחממות בתנור.

אם. ג'יי קול – "Back To Mine"

אלבום ה-"Back To Mine" של אם.ג'יי קול, בעברו איש דראם אנד בייס בריטי, מתגלה כאלבום חמוד למדי, כלומר כאכזבה קלה. קול, שהשכיל להעניק רמיקסים דגולים למריה קארי ודה לה סול, לצד עבודות שהתיכו בכשרון רב היי-אנרג'י ואר-אנד-בי, מתגלה שוב, כמו באלבומו הקודם "Sincere", כמפיק ורמיקסר מהוקצע-אך-שמרני. באלבומי הסידרה הזו, כידוע, ממקססים האמנים המשתתפים מבחר קטעים אהובים עליהם במיוחד. קול נע בין דיסקו (ארצ'י בל והדרלס), פופ שחור (הקומודורס), רגאיי (ברניניג ספירס), היפ-הופ (אאוטקאסט) ועוד רצועות שונות ומגוונות, בין היתר של זירו 7 ("דסטני"), גולדי ("בליב"), ובורודין סטירג קוארטט. יש באלבום, ללא ספק, שירים מעולים, אבל האוסף לא מצליח להעמיד רמיקס אחד שיייזכר לדורות. בתור מוזיקת רקע, "Back To Mine" הזה עשוי לתפקד בצורה יעילה, אך הוא לא מצליח לפרוץ מסגרות. קול הוא טכנאי סאונד מעולה, אבל עבודות מרקמי הסאונד שלו צפויות ומשומשות, אם כי האלבום שומר על קו אחיד וידו של קול מורגשת. פרויקט ביניים, אמרנו?