שורשיו של שיח מופרע

ההסכמה לשתף פעולה עם ועדת האו"ם לבדיקת המלחמה בג'נין היא מוצדקת, אפילו אם הוועדה נולדה ממוסר כפול. איננו ארה"ב (ואפגניסטן), סין (וטיבט), בריטניה (ואירלנד), רוסיה (וצ'צ'ניה), אלא מדינה זעירה התלויה כלכלית וצבאית במערב. יותר מכך, באו"ם ובאיחוד האירופי יודעים שבג'נין התנהלה פעילות מלחמתית שנועדה להרוס מאחזי טרור, וזו מלווה תמיד בטרגדיה. נראה שהמאבק האמיתי לא יהיה על העובדות אלא על הפרשנות שלהן.
בשנה האחרונה מתמודדת ישראל עם דה לגיטימציה הולכת וגוברת שמקורה בשיח של חוגי שמאל ואינטלקטואלים במערב אירופה. שיח זה מעוגן בפעולות שכנוע והסברה ארוכות שנים של אנשים וגופים, ישראלים ופלסטינים, שרצו לסיים את הכיבוש הישראלי בשטחים ולהקים בהם מדינה פלסטינית.
בתוך כך הוצגה ישראל ככובש חזק שהתנחל בשטחים שכבש במלחמת (מגן) 1967, ומאז הוא שולט על אוכלוסייתם הענייה וחסרת ההגנה. בסיוע נמרץ של אינתיפאדת האבנים חדר השיח לדעת הקהל והשפיע על מנהיגים (הצהרת ערפאת ב-1988; הסכמי אוסלו; מתווה קלינטון). השמאל החל לחוש בהישגיו.
אבל כאשר פרץ המאבק המזויין הפלסטיני בספטמבר 2000 נוצר מצב חדש בתכלית. הנשק הרב שנאגר בחשאי, הטרור הברוטלי, צהלולי הנשים שבירכו על ההרג, ומעל לכל מאות ההרוגים ואלפי הפצועים יצרו מציאות חדשה. היא תבעה מישראלים, מפלסטינים ומשוחרי טובתם בעולם, בימין ובשמאל, לבחון את תפישותיהם ואת תבניות השיח שעיצבו.
מצבם של רוב אנשי השמאל בישראל היה קשה במיוחד. גם אם האזהרה שהכיבוש יתפוצץ לישראל בפרצוף התבררה להם כנכונה, וגם אם אשמת ההתנחלויות נראתה להם ברורה מתמיד, הם לא יכלו להמשיך לראות את הפלסטינים כאבירי היגון שחולשתם מזכה אותם בצדיקות נצחית. אבל במקום לפתח שיח חדש נקלעו אותם אנשי שמאל למצוקה ושתיקה.
לעומתם הגיב רוב השמאל האירופי בצורה רעשנית. באחת זכתה הלוחמה הפלסטינית להערכה והשאהידים המתפוצצים קוצרים תשואות כצאצאי צ'ה גווארה המיתולוגי. מאות הגופות המרוטשות ואלפי הפצועים הישראלים הוצגו כמחיר "הנורמלי" שמשלם הכובש. המדהים ביותר היה לראות איך נהפכים הישראלים לנאצים החדשים. אולי עורר הדימוי האסור עונג מוזר בקרב האירופים: הנה אפשר לנגח את הצדקנים הקולוניאלים האלה שמכבידים מאז השואה על מצפון העולם, ובהזדמנות זו גם לקדם את התזה שזוועת הנאצים ושותפיהם היא עוד מקרה בנאלי של רוע ולא דראון עולם אירופי.
כולם רעים – פעם אחת זה הגרמנים, פעם אחת הצרפתים ופעם אחת היהודים. והאספסוף מלכלך את ידיו. בעוד הוא מתנפל על בעלי חזות יהודית ושורף בתי כנסת, נאנחים באירופה, "עוד פעם היהודים הביאו את זה על עצמם".
אסור ששיח מופרע כזה יישאר בלי מענה. את הסיום המיידי של הכיבוש ואת כינונה של מדינה ריבונית פלסטינית אפשר וצריך לתבוע בלי שקרים, גוזמאות, מוסר כפול ורומנטיקה הזויה. גם את המשוואה הקוטבית הפשטנית צריך להחליף בניתוח מורכב יותר, אפילו אם לניתוח זה יש מחיר פוליטי בטווח הקצר. ערכים, שם של עם, בונים תמיד לטווח ארוך.