קונצרט לשני שחקנים
"הקאמבק של בוריס שפילמן", תיאטרון עירוני חיפה (מועדון התיאטרון), מאת סרג' קריבוס. תרגום: רפי קינן. בימוי: דני הורוביץ. תפאורה ולתלבושות: אורי און. מוסיקה: יובל מסנר. משתתפים: ישראל פוליאקוב (פולי), גל זייד.
אב ובנו עוברים לילה של מאבק, התקרבות, היכרות הדדית והיכרות עצמית, לילה של קטרזיס הדדי.
האב (פולי) הוא שחקן מזדקן ומובטל שקיבל לפתע הצעה לשחק את המלט בתיאטרון הלאומי. הבן (גל זייד) זה עתה פוטר מעבודתו ואשתו עזבה אותו עם הילדים. בדיוק עכשיו מגיע האב כדי להתנחל בדירת בנו.נוסף לכל האב הוא יהודי עם עבר נרמז של ילד בשואה ("שפילמן" פירושו "האיש המשחק") והבן מבקש להיות סתם אדם.
המחזאי הצרפתי הצעיר סרג' קריבוס (יהודי, אלא מה) כתב דואט לשני שחקנים ושניהם אכן הופכים אותו לקונצרט קאמרי שעיקרו הביצוע. הליהוק הוא על גבול ההברקה: פולי בתפקיד השחקן המזדקן שעושה "קאמבק" מביא עמו את מטעני הגשש – לטוב ולרע. הוא שחקן מהסוג הוירטואוזי, גדול מהחיים, והוא אכן עושה קאמבק והפעם לתיאטרון הדרמטי. אבל לרגעים, בעיקר בהתחלה (מהתרגשות?) הוא נושא איתו מניירות מהגששים. כך למשל, אותה מניירה של לעיסה הלסת התחתונה שאיפיינה אותו כאשר שיחק תפקידי "מבוגרים" והיא ממש מיותרת כיום. מולו – גל זייד, בתפקיד מופנם וריאליסטי מאסכולת משחק אחרת. הצירוף מעניין, חבל רק שהבימוי סוחב אותם לאגף הקומי והצחוקים באים על חשבון העומק האנושי.
דני הורוביץ – הבמאי, המוכר לנו יותר כמחזאי("צ'רלי קצ'רלי", "מעשה מופלא", "חשבונית הנפש",) עשה עבודה טובה בהדרכת השחקנים אך החמיץ את חלל הבמה. ביחד עם אורי און (התפאורן הקבוע של תיאטרון מקומי ביפו) יצר במה חסכונית שהחלפת המקומות בה מסומנת על ידי פריטי תפאורה ניידים, אך טכניקת הניוד נותרה מסורבלת, בלתי פתורה ומעצבנת. גם המוסיקה מתסכלת: לשם מה לגייס מוסיקאי מוכשר כיובל מסנר כדי לספק איורים מוקלטים? מסנר על הבמה עם צ'לו היה מתאים הרבה יותר לאופיו של המחזה (כן, אני יודעת, חוסכים, נגן חי על הבמה מייקר את ההפקה, אבל אולי אפשר היה לוותר בכלל על התפאורה ועל שני פועלי הבמה המיותרים ולהשאיר את מסנר?)
התרגום (מצרפתית) של רפי קינן קולח ואמין, ואני מדגישה זאת משום שלא מרבים אצלנו לראות מחזות צרפתים בני זמננו.
ההצגה מועלית באולם הקטן והאינטימי של מועדון התיאטרון (שהיה מלא עד אפס מקום!) ואני מקווה שישאירו אותה באולמות קטנים ולא יעשו לה מה שעשו בקאמרי ל"מר גרין" משהפך ללהיט (העבירו לאולמות גדולים מדי...).
תיאטרון חיפה עולה על גל ההצלחה של ההצגות הקטנות והאנושיות, שסחף את "מר גרין" כל הדרך לפרס התיאטרון. זהו איתות מעודד שהקהל מסמן לתיאטרונים המימסדיים הגדולים. הקהל אומר: לא עשו אותנו באצבע, לא תוכלו למכור לנו שוב ושוב ועוד קומדיות וולגריות והצגות בידור, אליכם אנחנו באים גם לקצת תוכן, למגע אנושי, לסיפור טוב, לחווייה תיאטרונית.
זה מה שמקבלים ב"שפילמן".
