קאדילק CTS - כמעט אירופאית

ישבתי לי בתוך קאדילק CTS חדשה, לא הרחק מקצה השדרה ה-11 בניו יורק, וניסיתי לפענח חידת היגיון: לאן קיבינימט, נעלם הכפתור שמנטרל את בקרת האחיזה? הייתי משוכנע שיש כפתור כזה, ולא רק בגלל היומרה הספורטיבית שיש לקאדי החדשה, אלא בעיקר כי חמש דקות קודם, ובעקבות תנועה לא זהירה שלי, נדלקה מנורת האזהרה בלוח.

בקיצור, ישבתי שם וקראתי בעיון את ספר הרכב, יצירה עבת כרס שמחצית ממנה מוקדשת לאזהרות בסגנון 'נהיגה מהירה עלולה לסכן אותך ואת יקיריך', ושאולי בגלל תג המחיר של האוטו - שלושים אלף דולר בארה"ב לגרסה הבסיסית - זכתה אפילו לכריכת עור, כשנקישה על החלון שלפה אותי משרעפי.

בחור שחור (סליחה, אפרו-אמריקאי) בכובע ג'מייקה נפוח סימן לי לפתוח את החלון. הוא נראה קצת מרוט, והאישונים שלו היו בקוטר שהיה מעניק לכל שוטר מזדמן לפחות נושא שיחה אחד אתו. אבל הוא גם חייך, אז השתכנעתי.

"יו מאן", הוא אמר וחשף שיניים במצב לא משהו, "מצטער להטריד". אין בעיה, הבטחתי. "תראה" הוא המשיך "בדיוק אמא שלי מתלבטת אם לקנות מכונית כזאת או ללכת על מרצדס, והאמת, אני לא יודע מה לייעץ. מה אתה אומר?". הסברתי שהניסיון שלי עם האוטו מסתכם ב-600 מטרים ברוטו, ובינתיים לפחות לא הייתי לוקח על עצמי להכריע בסוגייה כה כבדת משקל. "אם כך, אחי" אמר בן משפחתי החדש בלי להתבלבל, "אולי תיתן לי איזה סיבוב קטן?".

מבט ראשון

הקוריוז הזה ממחיש היטב את מצבה של קאדילק היום: כולם (זאת אומרת, בארה"ב) מתייחסים בהערצה להיסטוריה של היצרן, אבל לא ממש רוכשים אותו. אם בשנות השישים מכרה קאדילק 75 אחוזים ממכוניות ה'יוקרה' בארה"ב, בשנה שעברה זה היה תשעה אחוזים בלבד. ואגב, תשעה אחוזים הם עוד בשורה טובה, יחסית לתחזית. אל תשכחו גם שגילו הממוצע של רוכש קדילאק הוא 66.

בג'נרל מוטורס יודעים לקרוא מספרים, וכבר לפני ארבע שנים התחילו בחיפושים אחר אמצעי "הצערת-מותג". ראשית היה זה ה'אסקלייד', שהתהדר בתואר המפוקפק-משהו של "רכב השטח הגדול בעולם". עכשיו מגיע תורה של ה-CTS, שהג'נרל מציג אותה כתחרות לסדרה שלוש של ב.מ.וו ול-C של מרצדס.

בכל מה שקשור לגודל לפחות, הרבה תחרות אין כאן. אמריקה אהבה ועדיין אוהבת גדול, וה-CTS גדולה בכמה סנטימטרים בריאים מסדרה חמש של ב.מ.וו. גם בעיצוב, קשה למצוא הרבה תחרות. בג'נרל מסבירים שחיפשו, וזה ציטוט, "משהו קצת אחר", עיצוב מוחצן שיהיה בולט ברחוב. לטעמי לפחות, זה פשוט מביך, וכל אחד מוזמן להתרשם בעצמו. בשם ההגינות נציין שראשית, הדעות בעניין מאוד חלוקות. שנית, התמונות עושות ל-CTS קצת עוול.

גם מבחינת תא הנוסעים, התחרות מוכרעת בנוק אאוט. תשכחו ממרחבי עור רך כמו ב-C או משילובי פלסטיק עדינים ומשובחים ועץ איכותי בשלוש. במפעל של קדילאק יש מכונה גדולה שמייצרת פלסטיק אפור, והרבה. ואם אפור כמו מאזדה עוד נסבל, הרי שחלקים מהקונסולה הקדמית חלולים לחלוטין. עיון קצת יותר מדוקדק יגלה גם חוט חשמל חשוף. אבל שלא תטעו, בין מרחבי הפלסטיק מפוזרים להם דיפוני עץ, ריפודי עור ושפע של אבזור חשמלי מקובל ועשיר, גם בגרסה הבסיסית.

לזכותה של הקדילאק ייאמר שיש בתא הנוסעים שפע של מקום, שהנדסת האנוש טובה מאוד ותפעול האלקטרוניקה - מחשב דרך, בקרת אקלים ומחשבון שיודע להגיד בוקר טוב אדוני - הרבה יותר יעיל ופשוט מאשר אצל המתחרים. הפאשלה היחידה שאני לפחות מוצא כאן קשורה לאותו מתג נטרול בקרת אחיזה עלום: הוא מוסתר היטב בתוך תא הכפפות.

על הכביש

כמי שאמורה להתחרות בסדרה שלוש, ה-CTS מתיימרת להציע חווית נהיגה של ממש. GM מתהדרת לא רק בהנעה אחורית ומתלים שכוילו על מסלולי מירוץ בגרמניה, אלא גם בעובדה שה-CTS היא הקדילאק הראשונה אחרי כמה עשורים שמוצעת גם עם גיר ידני. כן, אתם שומעים נכון – גיר ידני. אגב, הגיר האוטומטי של הקאדי מגיע הישר ממעבדות ב.מ.וו.

אני חולף ביעף דרך וושינגטון, עיירה שמכריזה בגאווה על 934 תושבים ועל בניין עירייה מעץ שמתקרב לשנתו המאה. וסוף סוף מועך את המצערת בדרך לבירור היומרות. דף הנתונים הרשמי מספר שהמנוע, V6 בנפח 3.2 ליטרים, מייצר הספק מרבי של 220 כ"ס ב-6,000 סל"ד, ומומנט מרבי של 30 קג"מ ב-3,400. כל הכבודה הזו מחוברת לגלגלים דרך גיר ידני כאמור.

בתוך העיר ובמהירות אוטוסטרדה חוקית, כל העסק מרגיש כבד ומנומנם, וזה לא פלא גדול כשעל הצד השני של המאזניים מוטלים להם 1,600 קילוגרמים. אבל 220 כ"ס עדיין שווים משהו, וכל מה שה-V6 רוצה כדי לירות אותם החוצה זה קצת סל"ד; באזור ה-3,000 הוא עייף. ב-4,000 מתחיל להתעורר, וכשהמחט מגיעה לאזור ה-5,000 כבר אפשר לדבר על מנוע של ממש. תא הנוסעים מתמלא ברעש, לא 'נהמה' ולא 'צליל' , אלא באס זועם של מרים משקולות שחטף קריזה. ופתאום המנוע דוחף בפראות קדימה וה-CTS מאיצה בקצב מבהיל, עד למנתק ההצתה קצת אחרי ה-6,000.

כשהכביש ישר, ה-V6 אינו מתקשה במיוחד במלאכה. הוא צובר את הסל"ד הנדרש ומטיס את ה-CTS רחוק ומהר אל תוך מהירות-מאסר-בפועל. על כבישים מפותלים קצת יותר קשה לו להסתיר את החסרונות שלו, ויחסי העברה של הגיר אינם מוסיפים לו בריאות. רצועת הכוח האפקטיבית פשוט צרה מדי, ומחייבת משחק בלתי פוסק עם ידית ההילוכים. כך למשל קשה מאוד לגמור שני עיקולים רצופים בעלייה בלי לאבד חלק ניכר מהתנופה.

גם האחיזה היא קצת "מיסטר ג'ייקל מר הייד". תחת עומס קל ובינוני לא מצליחה ה-CTS לשדר החלטיות. זווית גלגול מוגזמת, עודף משקל ותגובות מעורפלות ואיטיות מההגה (ולעיתים גם מהדוושה), לא מעוררים במיוחד. אפשר אפילו לומר כי מדובר כאן בהתנהגות אמריקנית מוכרת.

אלא שלפתע פתאום, עם עוד כמה קמ"שים על מד המהירות ולפני צלילה עמוקה לעיקול הבא, וה-CTS כאילו מתהדקת סביב הנהג. לא, זאת לא בדיוק אלופת עולם בראלי, אבל טובה בהרבה. חלק מהמשקל העודף מתנדף איכשהו, ההגה - בעל התגבור המשתנה - הופך לפחות מעורפל, ובקרת האחיזה נכנסת במהירות לפעולה כשצריך אותה, עם מעט מאד השפעה עליך, הנהג. כן, תת ההיגוי בהחלט מורגש, ובלי עזרה אלקטרונית לאחיזה גם הזנב עלול לעיתים לצאת במחול. אבל מדובר כאן בתגובות מתונות ולא מפתיעות. וזה טוב, במיוחד טוב ממרבית האמריקניות.

סיכום

אין שום ספק שהג'נרל עשה מאמץ לייצר מכונית 'טובה' במהות האירופית של המילה, ובסך הכל יצא לו לא רע, הרבה יותר טוב מניסיונות קודמים כמו אלרו וקאווליר. אבל לא רע זה עדיין לא ב.מ.וו, מרצדס או אודי. כנראה שב-GM מכירים בכך, ולכן תג המחיר נמוך ב-15-20 אחוז בהשוואה לאירופיות. האם זה משנה את המשוואה? תלוי את מי שואלים. אירופאי יוותר על הקאדילק ללא ספק. אצל האמריקני זה בפירוש יכול להיות אחרת. ואתם יודעים איזה שוק חשוב יותר עבור הדוד סם, נכון?

אפילוג

בחוץ כבר דמדומים. בקרת האקלים מדווחת על 3 מעלות בלבד ואחרי יותר מארבע שעות נסיעה על אספלט אנונימי ואין לי מושג קלוש איפה אנחנו. שלט קטן מפנה לעיירה בשם וודברי (860 תושבים, תודה ששאלתם) ולידו חונה טנדר אדום עם שני קשישים. אני מברך אותם, שואל איפה האוטוסטרדה ולא מצליח להשתחרר מהתחושה שהם לא מסמפטים אותי. גם זר, גם בקדילאק נדירה וגם רוצה לניו יורק.

אבל הם מנומסים, וחצי שעה אחר כך, אני וה-CTS בולעים את מחלף העלייה לאוטוסטרדה בקצת יותר מ- 150 והמון סיפוק על הדיוק במילוי ההוראות. עוד שעה חולפת לה לפני שאני קולט שאני טס בדיוק בכיוון ההפוך מהרצוי. הפעם אני מתעקש עם המפה וחוטף צמרמורת כשהתמונה מתבהרת. מילא שעתיים כדי להגיע לחור כמו ניו-הייבן, אבל ההתלבטות במשך שעות של נסיעה לא נותנת מנוח: אם הייתי בב.מ.וו או פיק-אפ גדול ושחור, הם גם היו שולחים אותי לכיוון הלא נכון?

איל אברהמי הוא עורך חדשות ב-ynet, ובעבר היה כתב הרכב של רשת "שוקן"