האמריקאים שוב דופקים אותנו

בדרך כלל, כשדברים מתנהלים כמו שצריך בעולם המצעדים והמוזיקה, זמרות, זמרים ולהקות של להיט אחד, או גג של אלבום אחד, זוכים למקום הראוי להם. וויגפילד, למשל, היא דוגמה קלאסית: מצד אחד אף אחד לא יכול, או רוצה, לשכוח את להיטה המקפיץ "סאטרדיי נייט". מצד שני, אין גם מי שיזכור היום שום דבר אחר שוויגפילד עשתה. וזה בסדר, זה ממש בסדר; הפונקציה של להיט בודד גם היא דרך מובטחת לתהילת עולם, ואפילו ארוכה מזו המקובלת. שכן מכת הרטרו, תוכניות רדיו של להיטי כל הזמנים ולעיתים גם עורכי מגזינים לא רק שתמיד ידאגו להשיב זמרות כמו וויגפילד לתודעה, אלא גם שתמיד ישביחו את הקאמבק וימתגו את וייגפילד ואחיותיה ללהיט האחד כ"שיא המגניבות".

אני יודעת שבארה"ב שריל קרואו היא יוצרת-זמרת אהובה, מוערכת, חביבת ועדות הגראמי מאז ומתמיד, זמרת שמתקתקת את דרכה במעלה הבילבורד בקלות מרשימה וכו' וכו'. כן, ברור לי גם שלמעט להיטה המאוס "כל שאני רוצה הוא לכייף" היו לשריל קרואו עוד להיטים מובחרים כדוגמת "If it makes you happy" ו "My favorite mistake" ואפילו שיר אחד די יפה, “Leavin' Las Vegas". אחרי שהבהרנו את כל העובדות, אפשר להוציא לאור את האמת: שריל קרואו היא פאשלה, סוג של טעות. על פי כל קריטריון ראציונלי, קרואו היתה אמורה עכשיו להיות כבר בשלב הפוסט- רטרו הישראלי שלה, להבליח לעיתים רחוקות ברדיו, מקסימום להיות עדיין שוס גדול במסיבות של קיבוצים. שריל קרואו אמורה היתה להיות זמרת של להיט אחד, אבל איכשהו התפלק פה לאמריקאים וקרואו ממשיכה לשחרר לעולם אלבומי רוק, שבשבילה ובשביל מעריציה הם אישיים ונוגעים ובהחלט מוצלחים, ובשביל יתר העולם הם עוד אלבומים חסרי ניצוץ של שריל קרואו.

למעריצים בלבד?

אלבומה החדש של קרואו, "C'mon C'mon" , הוא לא ממש אלבום גרוע. יש בו הרבה טקסטים אופיניים של שריל קרואו, כאלה שתמיד מוצפים בשלל מטאפורות וסיסמאות על חיי האהבה והחופש וגם הרבה תובנות על איך היא לא תסבול יותר בולשיט מאף אחד. "אני אספוג את השמש", היא שרה בסינגל הראשון מהאלבום, "כל עוד היא חופשייה/ לפני שהיא תרד/ אולי אין לי סוויטה ענקית/ אבל אני עדיין המלכה של עצמי". בשיר "סטיב מקווין" היא שרה: "אתה לעולם לא תתפוס אותי הלילה/ אני לא לוקחת חרא מאף אחד/ בייבי, זה שייך לאתמול/ היום אני מורדת אמריקאית". הלחנים שלה, בהתאם למילים, מוקדשים ברובם לכל גווני הנגינה שמציעה הגיטרה האקוסטית. ביחד עם הלוק ההיפי-ניו אייג'י טבעי וחובב אבני אנרגיה שקרואו בחרה לה לאלבום הזה, הופך "C’mon C’mon" לאלבום קאנטרי-רוק קליל וסתמי שיותר מכל מבהיר שקרואו, רוח חופשית שכמותה, מאוד מצטערת שבשנת 67' היא היתה רק בת 5, עניין שמנע ממנה לקחת חלק פעיל בימי הזוהר של אנשים שמאמינים באחווה.

מקומו של "C’mon C’mon" הוא על מדף ה"למעריצים בלבד": מי שאהב את שריל קרואו אין סיבה שיתאכזב – מבחינתו זו עדיין תהיה שריל קרואו במיטבה. מאידך, מי שסתם מחפש לשמוע אלבום גיטרות בסבבה יגלה כאן אסופה של שירים שקשה להבדיל ביניהם, מעט מאוד הברקות והגשה חסרת כריזמה. זמרת גדולה יותר והפקה פחות רשלנית (קרואו הפיקה את רובו הגדול של האלבום בעצמה) היו יכולים בהחלט להיטיב עם "C’mon C’mon" ולהפוך אותו לאלבום מעניין. בהעדרם של אלה, כל מה שנותר לאנשים שאינם מעריצים של שריל קרואו (ולצורך העניין חשוב להבהיר שלא כל מי שמזיל ריר על גופה המופלא ופניה הפוטוגניות של קרואו כשהוא בוהה בטלוויזיה נחשב מעריץ) הוא לתהות מדוע בדיוק עלתה זמרת בינונית כזו לגדולה, להתעצבן על האמריקנים שאפילו במוזיקה הם דופקים אותנו ולשאול את עצמו מה עושה היום טסמין ארצ'ר.