לא בנוי לקשר

אנחנו מרגישים מחנק, אנחנו לא בטוחים שהמדינה הזאת תחגוג יום הולדת שישים. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו אם במקום אחר יכולנו להגשים את עצמנו. רע לנו, אבל טוב לנו. בעטו אותנו לעולם עם איקס זמן לשרוף ואנחנו מתים משעמום. אז אנחנו מוצאים לנו עבודה, תחביבים מוזרים ואינפנטיליים, אבל זה לא מספיק. משהו מנקר לנו בתודעה, ציפור טרף המטרידה את מנוחתינו. היא גורמת לנו לעשות דברים שלא מתיישבים עם ההיגיון הבורגני. היא גורמת לנו להתפטר, לחטוף התקפת טירוף, או לקחת את הדברים שלנו ולעוף מפה.

בנג'י פיש הוא ציפור טרף כזאת. ספרו הראשון של המוזיקאי והתסריטאי עמוס ע. הדני (מי שחתום, בין השאר, על התסריט של "כלבים לא נובחים בירוק") הוא מסעו של צעיר בחיפוש הקלישאי והמעייף עד חלחלה אחר עצמו. הכל מתחיל בבחורה אותה בנג'י פוגש בצורה מוזרה, ובעקבותיה הוא נוסע לצרפת, למסע שמתחיל כמו עוד גחמנות זולה שמצאה מו"ל. אך ככל שהמסע ממשיך והדרך כלל לא מתבהרת, נוסף איזה נופך סטרייטי, אותנטי ולא יומרני הנושב מן הדפים. אספקלריה של דמויות ססגוניות, נרפות וחסרות חוט שדרה, דמויות שנגזרו מתוך אנציקלופדיית הלוזרים העולמית. אפשר למצוא שם את אלביס פרסלי הישראלי, כלב צרפתי בשם המקורי מוקי, מדען אובססיבי עם תיאוריה שעל כל 134 בחורות שיסרבו לשכב איתך, אחת מהן תסכים כי זה הכרח מתמטי ועוד. והכל נעשה בשפה נקיה, מצוחצחת, אנורקסית, נטולת מטאפורות או תיאורים החורגים מהשגרה היבשה.

סיפור של החמצה

הספר בנוי כמו סימפוניה מורכבת, מאהלרית, שהסירה מעצמה מגבלות ז'אנריות, אך שומרת על הקונסטרוקציה הנראטיבית. מדי פעם יש הבלחות של קטעים קצרים, שלכאורה לא קשורים, לפעמים הם מפריעים, לפעמים קצת פחות. בכל זאת, אתה נעול על הנתיב של בנג'י, יונק את המילים בשקיקה, מפתח קורטוב של אמפטיה, אבל בנג'י לא מוכן. הוא לא בנוי לקשר, לא עם האנשים היוצאים ונכנסים לסיפור במהירות הבזק, ולא עם הקורא שלו.

בנג'י לא נובר בעצמו בצורה מביכה. הוא לא נובר בעצמו בכלל. לא מעניין אותו לגלות את האור, לא מעניינים אותו לימודים אקדמיים, לא מעניין אותו כלום. הוא מתגלגל כמו אבן שההופכין שלה לא רלבנטי. הוא דמות שאי אפשר לשנוא אותה כשם שאי אפשר לאהוב. הוא מתחיל את המסע כטבולה ראסה, וכך הוא גם גומר אותו. לא בוגר יותר, מואר או מחושל, למרות שיחסיו השבורים עם המין הנשי היו אמורים להותיר בו שריטות ציניות בזרם התודעה, וגם המוות, שהפך לחלק מעולם המושגים שלו, יכול היה להשאיר חותם. אך בנג'י יוצא ללא צלקת, שום כלום. טבולה ראסה.

בסופו של דבר, בנג'י פיש הוא סיפור של החמצה. הוא בנוי מחומרים על גבול הקאלט. הוא עובר מסכת ייסורים והרפתקאות מעוררות הזדהות, אך כמו שהדמויות בסיפור נכנסות ויוצאות מחייו, כך גם בנג'י עצמו נכנס ויוצא במהירות בה הוא נקרא. דומה שכמו גיבור הספר, גם המחבר צריך עוד לעבור איזה מסע, שאולי בסופו יתיך לתוך חיינו המשמימים דמות עמוקה יותר, שהרגישות שלה נוזלת מהדפים ולא מתבטאת רק במעשיה הסוציאליים. למרות זאת, "בנג'י פיש" הוא אחד מספרי הביכורים המעניינים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות, ולא מדובר בעוד פלצן מיוסר עם מקלדת. כאלה יש לנו מספיק.

בנג'י פיש, עמוס ע' הדני, 268 עמ', הוצאת זמורה ביתן