מוזיקה חדשה: 4 אופציות

טרייל אוף דד – "Source Tags And Codes"

יש להם את אחד מהשמות הכי ארוכים בהיסטוריה של הרוק (And You Will Know us By The Trail Of Dead), הם מגיעים מאוסטין, טקסס, ואפשר להכלילם באריסטוקרטיה החדשה של להקות הרוק, בה חברים "אט דה דרייב אין", "ווייט סטרייפ" ו"הסטרוקס". המוזיקה של "טרייל אוף דד" מתאפיינת בשילוב של אינדי-רוק גיטרות א-לה "סוניק יות'", דרים-פופ נוסח ה"סמאשינג פאמפקינס" וזמר שהוא צרחן-לחשן, המזכיר את בילי קורגן מהפאמפקינס. הכוח שלהם לא נובע ממלודיות כבירות או מתמלילים משוייפים, אלא מהדרך הבלתי מתפשרת ורבת העוצמה בה הם ממצבים את השירים. "טרייל אוף דד" משלבים דימוי פאנקיסטי של הרחוב, ז'קטי עור קוליים לצד הגיגים אינטלקטואליים. ארבעת חברי הלהקה הם בנים למשפחות נוצריות אדוקות, כך שהם מקפידים להעסיק את מעריציהם ברמזים מהברית החדשה וטירוף אמריקני יומיומי, אבל גם בסוציולוגיה דרגה חמישית ושאר הגיגים על הגמוניה וקואופטציות של מיינסטרים. על רקע כל אלו, הם מתעקשים להסביר את המעבר שלהם לחברת תקליטים גדולה כפעולת הצלה של ההמונים - להושיע אותם, כביכול, מכל הזבל המשומע מעל גלי האתר. נו, באמת. ציון: 7.5 (הפצה: הליקון)

הגו-גו דולס – "Gutterflower"

"גאטרפלוור" הוא אלבומם השביעי של ה"גו-גו דולס", להקה אמריקנית די ותיקה שחיממה במהלך שנות ה-90 את ה"רפלייסמנטס" ו"סול אסילום", וחצתה את אמריקה לרוחב ולאורך. על-פי כל חוקי ההסתברות, אמורה היתה הלהקה להתפרק כבר די מזמן, אלא שלפני שלוש נשים יצא להיטם "Iris", שיר מיד-טמפו פופי במיוחד, שאיים סוף סוף לפרסם אותם אבל גם לקבור אותם בעת ובעונה אחת. אבל אז החליט הסולן ג'ון רזניק להחזיר עטרה ליושנה ויזם את הוצאתו של אלבום אוסף חף מלהיטים, ובמקביל החל לעמול על האלבום החדש, שכולל הרבה גיטרות מכל הסוגים, זעם נעורים, בתי ספר, מחנק, שחרור, נערות אמריקניות ויחסים בינאישיים המתוארים ברגישות. רזניק, כשלעצמו, כבר חצה את יום הולדתו ה-36, מה שמקשה על האמינות של כל הסיפור, אבל הגו גו דולס הצליחו ליצור אלבום עם שירי אינדי-רוק אמריקני בנויים כהלכה (חלקם נשענים על פרייזינג מלודי הלקוח מקלאסיקות של דיסקו), סאונד פנטסטי (על המיקסים אחראי טכנאי-העל תום לורד-אלג') והומור עצמי, שיוצר חוסר-אותנטיות אמינה ומודעת, המצילה את כל האלבום. או.קיי, אז השירים דומים אחד לשני, אבל כך זה גם אצל ליטל ריצ'ארד. מאידך, רזניק אינו ליטל ריצ'ארד. ציון: 8 (הפצה: הד-ארצי)

אר קלי וג'יי זי – "The Best Of Both Worlds"

מקור הרגעים היפים באלבום טמון במתח שבין הראפ הנחוש של ג'יי-זי לבין שירת האר-אנד-בי המעולה של אר קלי, שרגע לפני שפרשיית בעילת הקטינות שלו מסתבכת ותופסת תאוצה, מציג סוף סוף אי אלו רצועות עם כבוד. שימו לב במיוחד לרצועה 5 ("The Streets") המרגשת (אני נשבע שאר קלי שר כאילו היה סמוקי רובינסון), ורצועה 11 ("Shorty") שמציגות היפ-הופ במיטבו, הכולל עלילות על סרסורים, פשע, סכנה, שנאה עצמית, מצ'ואיזם, והרבה שימוש במילה ניגר. עם זאת, הקול של אר קלי מחזיק את המאזין עד לגבול מסוים בלבד, ההפקה מציגה רעיונות יפים אך רחוקה מלחדש, והאלבום כיחידה שלמה לא תמיד משכנע. ג'יי-זי הודה שהמטרה של פרוייקט הביניים הזה היתה לאחד את הטוב שבשני העולמות – ראפ ואר-אנד-בי – במטרה לקחת בצורה יעילה יותר את הכסף של הלבנים. ובכן, לא בטוח שזה הטוב ביותר שבשני העולמות, אבל המזימה כנראה הצליחה. וגם האלבום, למרות הכל, לא פראייר של אף אחד. ציון: 7.5 (הפצה: NMC).

פרנסואה קיי – "Choice"

פרנסואה קיי הוא שם הבמה של הדי.ג'יי והמפיק הצרפתי הוותיק פרנואה קבורקיאן, מהראשונים שעסקו בשנות ה-70בעריכה ובישול של רצועות דיסקו ארוכות המותאמות לרחבות הריקודים. השנים השמנות שלו היו באייטיז, במהלכן מיקסס מחדש להיטים של אדם אנט, יו-2, הפט שופ בויז, תומס דולבי, דפש מוד ועוד. החודש הוא הוציא דיסק רמיקסים חדש ובו קלאסיקות דיסקו שונות ומגוונות, אבל האלבום מתגלה כאכזבה גדולה. לסאונד של פרנסואה קיי יש טעם של חלב מקולקל והרמיקסים שלו שמרניים להפליא. קשה לי להצביע אפילו על רצועה אחת שמחדשת משהו, אבל תחת לחץ אתם מוזמנים לvלהאזין ל-"Right in the Socket" של שאלמאר. ציון: 5 (הפצה: NMC)