"טנגו" בהבימה: המהפכה חייבת להימשך

הקדמה ראשונה:

היעדרות בת חמישה שבועות מהארץ באה אל סיומה במכה מדהימה שהנחית עליי נהג המונית שלקח אותי בשבת בצהריים מחוף תל אביב, שהיה ריק למדי למרות השרב. עוד הספקתי להגיד לו לאן פניי מועדות וכבר פתח בהתקפה מוחצת על הישראלים המכוערים שבגללם ובתרומתם הפלסטינים עדיין חיים. ישראלים מכוערים? "כן, בהחלט, שריד וביילין." מחאותיי רק ליבו את הניסוחים. "אתה בטח מהשמאל, אז אולי אתה לא מוכן להודות, ותיכף תגונן גם על פרס-שרץ. אבל בטח גם אתה שמת לב שכל פעם שהוא הולך לפגוש את ערפאת יש למחרת פיגוע. כי זה ברור. פרס-שרץ אומר לו לעשות פיגועים, לשלוח מתאבדים. תשעים אחוזים בארץ יודעים את זה. ואני מקווה," הוא מוסיף ומדגיש בקור רוח מבעית, "שאתה ואני, בני אותו דור, עוד נזכה שיתפרסם האישור הרשמי שפרס הוא זה שנתן את ההוראה לרצוח את רבין. זאת האמת. תשעים אחוז מהישראלים יודעים זאת."

מארחיי לא הבינו למה אני נרגש ומזועזע כל כך. "ככה זה עכשו אצלנו. לא היית כאן חמישה שבועות, וזה מה שקורה, כל יום יותר גרוע. תתרגל, תירגע."

הקדמה שנייה:

בכניסה לאולם מסקין, שעל בימתו מוצג ה"טנגו" של מרוז'ק, מוצגת תערוכה מרתקת המורכבת מרישומים סטיריים מטריפים של מרוז'ק, ולצדם כמה מאקטים של תפאורות להצגה. המאקטים (דגמים מוקטנים) נוצרו על ידי תלמידים של תפאורן ההצגה אלכסנדר לישיאנסקי, ואני משער שאלה עבודות הגמר שלהם. אינני יודע אם הרעיונות המרתקים שהוצגו בהמאקטים האלה הם תוצאה של דיון מסוג זה שבדרך כלל מתקיים בין במאי ותפאורן או שהם רק פרי השראה של המחזה עצמו. בכל מקרה הם – יחד עם הקריקטורות של מרוז'ק – מבוא מרתק למה שמחכה באולם עצמו, ואני ממליץ לכל מי שיילך לראות ההצגה להקדים ולהגיע כדי להספיק לחוות את התצוגה המרתקת, לקרוא מאמר או שניים בתוכנייה המצוינת, ולהתרווח בנחת באולם. משם ואילך הוא יקבל הצגה מרתקת, של מחזה מרתק.

ועכשיו אני יכול במצפון שקט לללטף ולדקור...

"טנגו" של סלבומיר מרוז'ק נכתב ב- 1964. הוא היה אז צעיר, בן 34, גולה מארצו, פולין, וזה היה המחזה הראשון שכתב. הוא רצה להצליח ומשום כך כנראה גייס את כל כוחותיו האינטלקטואליים והממזריים לתוך המחזה שמתאר באמצעות הומור שחור למדי, סטירה שנונה מאוד, וסיפור כמעט בלתי אפשרי, את תולדות האנושות מאז ומתמיד. בעצם, את תולדות האנושות מאז ועד עולם, לתמיד. זה נשמע יומרני, אבל מחזאי בלי יומרה לא יצליח לשרוד בחברה הכוחנית, ואם הוא איננו יודע להצליף חזק אין שום סיכוי שהתיאטרון יאמץ אותו ויעלה אותו שוב ושוב.

הסיפור לכאורה פשוט: משפחה, שהתפוררה זה מכבר מערכים מסורתיים, נקראת לחשבון נפש אחרון באמצעות הבן. הוא אמנם גדל במסגרת האנארכית, ואפילו נוטל חלק בפולחן בתפקיד מוזר של "ילד טוב", אבל יום אחד הוא קם על יוצריו, מנסה להחזיר אותם למוטב ונופל קרבן לשיטותיו שאינן אלא המשך ישיר לשיטותיהם בעבר. אלא שהעלילה המצחיקה – המתובלת בשניים שלושה דיונים רציניים (לא יותר מדי) על מהות המהפכה, על אמנות, ועל ערכים חברתיים שונים – היא רק מסכה תיאטרלית לעלילה אלימה מאוד, שבה כוחנות אחת נלחמת בכוחנות אחרת, ושתיהן גם יחד סוללות את הדרך לכוחנות חדשה (שבלי ספק תפנה את המקום לעוד כוחנות). מבחינות רבות "טנגו" הוא בן זוג מושלם למחזה האחר על אלימות וכוחנות שנכתב באותן שנים, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ושניהם – כל אחד בדרכו – הם וריאציות על מיטב הדרמות הקלאסיות על כוח, שלטון ואלימות, מיוון ועד סטרינדברג ויוג'ין או'ניל.

הצרה היא ש"טנגו" איבד משהו מכוחו במשך השנים. הסיבה לכך איננה מצויה בו אלא בנו, הצופים. התרגלנו. אנחנו יודעים. תשאלו את נהג המונית. אנחנו רגועים. תשאלו את עצמכם. לא חלילה שאנחנו חושבים שאצלנו או לנו זה לא קרה ולא יקרה. אבל למדנו את סוד ההנאה מהידוע ואת סוד השאננות. וצריך קצת יותר מאמץ כדי שהתיאטרון יזעזע אותנו וישלח אותנו הבייתה מטולטלים כהוגן. משום כך יצאתי מההצגה בהבימה בתחושה מעורבת. הרי אני אינני שונה מכל אדם אחר. גם אני אוהב לצחוק (ו"טנגו" באמת מצחיק) ואחר כך להגיד שזה היה בצחוק, כי בעצם רציתי לבכות. ואולי האשמה היא בקידמה (אוי, איזה דיאלוג מקסים על המילה הזאת יש במחזה הזה, כל כך פשוט, וכל כך מדויק). זה לא רק בחיים, זה גם בתיאטרון. אנחנו כבר לא אוהבים חמש מערכות, אפילו לא שלוש, ואם אפשר לוותר על המערכה השנייה, אז האקדח לא יצטרך לחכות עד ליריה הצפויה שלו.

אז כן, בהחלט, אולי הייתי מקצר פה ושם ואולי אפילו דוחף את המשחק בכוח דחף רב יותר. אבל אני לא המחזאי ואני לא הבמאי, וזה לא התפקיד שלי ללמד אותם מה לעשות. אני רק צריך להבין, ולהסביר, את מה שהם עושים, לטוב ולרע. וממילא יאשימו אותי באלימות או בחנופה (שגם היא, בדרכה, צורה של אלימות).

מעבר לכך קיבלתי מתנה יפה של הצגה מקסימה באמת. זה מתחיל בתפאורה של ליסיאנסקי, שבמרכזה ביצת ענק שכבר בקעה מתוכה מהפכה (של ההורים והסבתא) כנגד הערכים המקודשים של העבר (המיוצגים בתפאורה באמצעות אמנות העבר). ליד הביצה הזאת ובכל פינה אפשרית, מונחות ביצים אחרות שממתינות לתורן להיבקע. כי כן, המהפכות לעולם אינן נגמרות.

ואת הדימוי הבימתי העשיר של התפאורה משלימות תלבושות משגעות שעיצבה סבטלנה ברגר, ומעטרת מוסיקה סוגסטיבית עדינה שכתב יוסף ברדנשווילי, ותאורה מצוינת שעיצבו מישה צ'רניאבסקי ואינה מלכין-סולומון.

הבימאי מישה לוריא הצליח לחדד נקודות וזוויות מפתיעות במחזה, אך בעיקר העניק למתרחש נינוחות ופשטות של משהו טבעי לחלוטין. זה לא כל כך פשוט כשמדובר בעדת מטורפים שעושה מעשים מטורפים, ואולי הוא הגזים מעט בכך, אבל לוריא הבין כי הנורא באמת באלימות ובכוחנות זה שהם הפכו להיות כמו לחם ומים – יומיומיים, טבעיים, פשוטים. זה מה יש וזה מה שיהיה. דניאלה מיכאלי עיטרה את הבימוי שלו בתנועה עדינה מאוד, אף היא טבעית ופשוטה.

שבעת השחקנים שלו ביטאו את התפיסה הזאת בצורה מושלמת, וכל אחד מהם מצא את נקודת הכובד המיוחדת לדמות שגילם כך, וככל שהדבר מפליא, כל אחד בתורו גנב את ההצגה מחבריו. לופו ברקוביץ בתפקיד "אישיות המכונה בינתיים סבתא" (כהגדרת המחזאי) היה משגע כל הזמן, אבל מבחינתי הוא הגיע לשיא מרגש בתמונת המוות. שם הוא הצליח לבטא את כל הטראגי בדמות ובתמונה המשפחתית כולה.

עידית טפרסון בתפקיד אליאונורה, האם, הייתה מרתקת בשתיקותיה וחודרת מאוד במשפטים הקצרים והמדודים שלה. הילה צבר, בתפקיד הארוסה, הייתה נפלאה ומבחינתי היא תגלית בימתית מבטיחה מאוד. אהרון אלמוג צבר תנופה בתפקיד הדוד שמבקש כל כך להחיות את העבר הערכי, והצליח לבטא היטב את יכולת ההישרדות – הלא היא תכונת המשת"ף - ממהפכה למהפכה. דביר בנדק, בתםקיד אדק, הזר שמשכיב כל אישה (מרוז'ק חס כנראה על הסבתא בעניין הזה), ומשתלט על כל המהפכות בזכות הייתרון הפיסי הגדול שלו. המרתק במשחקו של בנדק היה, שוב, הפן הטבעי והפשוט. כן, בהחלט, כמה זה פשוט להיות אלים.

נותרו עוד שני השחקנים שנושאים על כתפיהם את ההצגה לכל אורכה – דב רייזר בתפקיד האב, המהפכן, ויורם חטב, בתפקיד ארתור, הבן האנטי-מהפכן. שניהם נתנו קונצרט, כשהם משתמשים זה בזה חליפות כדי להעצים או להחליש פואנטות מצחיקות או רעיונות חשובים. רייזר נוגע ללב בטירופו ההגיוני, בלוגיקה של חוסר ההיגיון שהוא מייצג ומעצב עבור הדורות הבאים. ואיכשהו זה עשוי אצלו באנדרסטייטמנט (מילה מדויקת למעשה כמעט לכל שיטת המשחק בהצגה הזאת), שאיננו פוסח על רגשנות, ילדותיות, בגרות והתפכחות. לעומתו, האנרגיה המתפרצת מיורם חטב יוצרת הנגדה מרשימה בין השכבות השונות של דמותו עד הסוף. חטב מדהים בהתדרדרותו (לכאורה) מכוחנות אחת של מרידה במשפחתו לכוחנות האחרת של שלטון על משפחתו, וכמו רייזר גם הוא מרשים במיוחד ברגעים הרכים (המאשרים את הקשר הגנטי בין שתי הדמויות) ובעיקר בתמונת הסיום, נפילתו נטולת החיים.

כמעט מיותר להגיד אחרי כל הדברים האלה, שזאת הצגה מומלצת. ורק זאת אוסיף, ואסגור את המעגל שפתחתי בהקדמה הראשונה – עד שייכתב הטנגו הישראלי של 2002, גם הטנגו הפולני מ- 1964 יכול להיחשב ישראלי.