הצחקתם אותי. בקושי

הקאמרי כתבו בשבילנו את הביקורת בכותרת המשנה של ההצגה: "קומדיה של דלתות". זה מין סגנון שכזה: קומדיה של טעויות, של מצבים מביכים, שמבוססים ברובם על אנשים הנמצאים במקומות הלא נכונים בזמנים הלא נכונים ועל במה שהיא מחרוזת של דלתות שנטרקות ונסגרות ורק הקהל יודע בדיוק מי נמצא מאחורי כל דלת וזה אמור להצחיק אותו. הפעם הדלתות שייכות לשתי סוויטות צמודות במלון לונדוני מהודר ומאחוריהן חבר פרלמנט בריטי, אשתו, הרל"ש שלו וכל השאר, שמנסים לארגן לעצמם "אחר-צהריים לוהט".
ההצלחה בסוג כזה, כמו בסיטקום, נמדדת על פי כמות הצחוקים, עוצמתם ותדירותם. אני עצמי צחקתי קצת פה ושם, לא מי-יודע-מה, והתרשמתי שגם הקהל שסביבי לא ממש יצא מגדרו, אבל אולי ישבתי באיזור של רציניים.
בסוג הזה של תיאטרון הכל בנוי על תזמון מדויק ומינון נכון, ובקיצור – תיאטרון בריטי. ואכן, הביאו לכאן מחזה בריטי, עם במאי בריטי ותפאורן בריטי. רק את השחקנים שכחו. התוצאה - סרבול ישראלי מצוי וצעקני. כשהקצב עובד – וזה נדיר – נוצר בלט דלתות מתוזמן היטב ומשעשע. אבל רוב הזמן זה לא עובד וחסרה הקלילות המתבקשת. התפאורה מורכבת ומסורבלת מדי והקירות רועדים כשהדלתות נטרקות, אולי מעוצמת קולו הרועם של משה בקר שכנראה טרם החלים מתאונת הדרכים של "אטום" בכיכובו. במקום סופלה קצפתי מתקבלת פשטידה אנגלית.
ככלל, סגנון המשחק איננו אחיד, וכל אחד באופרה אחרת. לצד בקר הצועק מככבת חני נחמיאס בתפקיד זוגתו – מאופקת, אלגנטית ונשית, הכל במינון הנכון, וממש מרענן לראותה חורגת מתפקידי הנחמדות של הצגות הזמר לחנוכה. את ההצגה גונב דרור קרן המוכשר בתפקיד עוזרו הנאמן של חבר הפרלמנט, שמשחק בהגזמה ראויה את הליצן של ההצגה, מי שמסבך ומסתבך והופך את המצבים לקומדיה מוטרפת.

לתת לקהל את שלו

הבעיה בסוג כזה של הצגות בתיאטרון הרפרטוארי המסובסד היא הלגיטימיות שלהן. האם התיאטרון הקאמרי (או עמיתיו) הם הכתובת הנכונה להצגות בידור קלילות? כיום, מחזיק כל תיאטרון ממסדי לפחות הצגה אחת כזאת, בחזקת מאני-מייקר ("מרי לו" בהבימה, "מה עושים עם ג'ני" בבית ליסין ו"טובים השניים" בקאמרי). הבעיה מתחילה כשגם הצגות שלא נועדו להיות כאלה מטבען נסחפות לכיוון הזה, אולי מתוך אמונה שזה מה שהקהל מצפה לקבל. לפעמים אני יושבת בהצגה עגמומית על מצוקות הקיום והנפש ורואה כיצד הקהל מובל בכוח לצחוקים שאינם במקומם. כך מבססים סטנדרטים שמה שאיננו מצחיק איננו ראוי, כך מטפחים את סרגלי המדידה הנמוכים של בוחרי ההצגות בהיכלי התרבות המקומיים ברחבי הארץ.
סוג העשייה הזה שייך, מטבעו, לתיאטרון המסחרי הפרטי. בעבר ראינו את ריי קוני בתיאטרון יובל ז"ל של מרים עציוני (וגם פעם ב"הבימה", נכון). בלונדון הקים קוני לשם כך את ה"קומדי תיאט'ר", תיאטרון מסחרי פרטי המתמחה בסוג הזה. אבל בישראל, כידוע, הסקטור הפרטי בתיאטרון הוא ז"ל. התיאטרון הציבורי השתלט גם על הטריטוריה הזאת, וזה מובן ואפילו לגיטימי, כי הם צריכים לאזן את התקציב הלחוץ שלהם ולתת לקהל את נתח הבידור שלו, החשוב במיוחד בימים אלה. זה בסדר - כל עוד נשמר המינון הנכון מבחינת הפרופורציה של כמות ההצגות האלה ברפרטואר וכל עוד עושים את זה נהדר. והפעם זה לא.

"טובים השניים" בתיאטרון הקאמרי. מאת ריי קוני. בימוי: לסלי לאוטון. עברית: דניאל לפין. תפאורה: דאגלס היפ. תלבושות: הגר אלמביק. תאורה: מישה צ'רניאבסקי. משתתפים: חני נחמיאס, משה בקר, דרור קרן, יוסי קאנץ, ארז שפריר, זהרירה חריפאי, חרות אשכנזי, דורית לב ארי, תמר קינן, זיו מאיר

*