שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חומר האבנים ורוח המוזיקה

    המוסיקולוג הרי גולומב מלווה את פסטיבל אבו גוש מראשיתו, ומתווה קווים לדמותו

    דווקא עכשיו נעים להיזכר במיזוג הייחודי של פסטיבל המוזיקה באבו-גוש בכל תקופות קיומו: האוויר הצלול של אחת מפסגות הרי יהודה ויופיו הנדיר של הנוף הנשקף בצל חורשותיו, ממבואות ירושלים עד חוף הים. הכנסיה הקרירה בראש ההר, שהמלאכים המתקתקים והקיטשיים המצוירים על תקרותיה אינם פוגמים באקוסטיקה אופטימלית, המחמיאה לצלילים המופקים בין כתליה. אולי מעל לכל – הרמוניה נדירה ואמיתית בין נוכחויות של יהדות, אסלאם ונצרות. מבצעי המוזיקה והמאזינים רובם ככולם יהודים; מסביב מקיף אותם הכפר אבו-גוש – מן הסתם השלו והמשתלב שבכל היישובים הערביים בישראל – על מראותיו, ריחותיו ומסעדותיו.
    ובמרכז כל אלה – הנוכחות הנוצרית. בימי הביניים בנו הצלבנים במורדות ההר, לזכר ארון הברית ששהה בקרית יערים, כנסייה קטנה וקרירה, לזכר ארון הברית ששהה בקרית-יערים הסמוכה. הכנסייה עבת-קירות וכפולת-אולמות – עליון ותחתון ("קריפטה"), וכל צליל המופק בהם חוזר ומהדהד מכל עבר. במאה ה-19 נבנתה בראש ההר כנסיה גדולה על מלאכיה, צלביה וצלמיה, והיא האכסנייה העיקרית של הפסטיבל. אבל הנוכחות הנוצרית העיקרית לא מצויה בחומר האבנים הנראה, אלא ברוח המוזיקה הנשמעת. הצלילים הנעלים ביותר שבני אנוש יצרו לתהילת אלוהיהם נכתבו בידי נוצרים ובהשראת דתם, ובראשם כמובן המוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך. באך הוא האל הגדול של המוזיקה, שדווקא יהודים, גם אלה שכופרים בכל אל, אוהבים לסגוד לו.

    כוראלים עם מיץ וכריכים

    את קסמי הפוטנציאלים האקוסטיים-מוזיקליים של הכנסיה שבראש ההר גילה בשנות החמשים מרצה לרוקחות בבית הספר לרפואה בירושלים, ד"ר זולמן שמו, ועימו "משוגעים-לדבר" שהיו באים למקום ל"עשות מוזיקה" לשמה. במשך 15 שנה, עד 1972, עמד בראש הפעילות המוזיקלית זיגי שטדרמן, פסנתרן ומנצח, שריכז עשייה מוזיקלית מקצועית למדי ברמתה וחובבנית לחלוטין בניהולה. נגנים וזמרים-סולנים מקצועיים, מיעוטם מחו"ל, הופיעו שם ללא תמורה כספית לצד מקהלות חובבים, בפני קהל שקנה כרטיסים מוזלים לכיסוי ההוצאות בלבד. גם הכנסייה המארחת לא גבתה תשלום בעד השימוש במתקניה.
    כל שנה, בכל ארבע השבתות של חודש מאי, התקיימו אז שני קונצרטים בשעות היום, וביניהם הפסקת צהריים. הקהל בא מתל-אביב ומירושלים באוטובוסים מיוחדים. בהפסקת הצהריים שרו מאזינים רבים, קוראי-תווים, כוראלים תוך אכילת כריכים ושתיית מיץ.
    עם זאת, היה שם גם "מרד דה-לוקס". באותן שנים הונהג חרם, לפחות חלקי, על השמעת מוזיקה דתית נוצרית באולמות הקונצרטים הממוסדים בארץ, אלא אם כן הותאמו לה טקסטים עבריים מעוקרים מתוכן נוצרי. חרם נוסף חל על טקסטים גרמניים באשר הם. רק באבו-גוש ניתן היה להאזין לקנטטות, למיסות ולפסיונים, בטקסטים לא-מצונזרים. הפסטיבל היה אפוא נהנתני וחתרני גם יחד; הקהל נשאב אל המוזיקה ה"אסורה" בשל יופיה האמנותי, לא בשל בשורתה הדתית, ובפיקניק המוזיקלי בחיק הטבע היה אולי משהו פגאני, אך בודאי לא נוצרי. בכל זאת, הופעות-חוץ שקיים הפסטיבל בתל-אביב ובירושלים הופרעו בזעקות-שבר של מאזינים דתיים שניסו למנוע בכוח את השמעת הצלילים הנוצריים ה"טמאים".

    פסטיבל עכשווי ורווחי, מוזיקה נצחית

    באופן פרדוקסאלי, הפרק הזה בתולדות הפסטיבל הסתיים דווקא בגלל המארחים הכנסייתיים, שבצדק גמור לא ייחסו לו שום תועלת מיסיונרית. לראשות המסדר הנוגע בדבר הגיע דור חדש, והוא העדיף להפסיק את הקונצרטים. זיגי שטדרמן ניסה להעביר את הפסטיבל לעין השופט, אבל המפעל כרע תחת נטל ההוצאות. שטדרמן עזב את הארץ, וכיום הוא מלמד מוזיקה בניו-יורק.
    בשנים האחרונות התחדש הפסטיבל כמפעל ריווחי, ברוח ימינו: מפיקים פרטיים בעלי יוזמה ואוהבי מוזיקה – גרשון כהן ובנימין גדליהו – מעסיקים מוזיקאים שגם הם באים על שכרם. בהנהלתה המוזיקלית של המנצחת חנה צור מתקיימים אירועי הפסטיבל בחג השבועות ובחג הסוכות, ביום ובערב, גם בכנסייה הצלבנית העתיקה, שלפני שנים רבות נערך בה מיני-פסטיבל צנוע, בהנהלתו של אלי פרויד.
    הזמנים השתנו; תרבות הצריכה וצריכת התרבות לובשות צורות חדשות. אבל, תודה לכל האלים, לא השתנו נוף ההרים הנשקף על הים, וכל החושים עודם מוקסמים מן הכנסיות –מובלעות נוצריות בתוך המובלעת המוסלמית שבתוך המדינה היהודית שבתוך העולם המוסלמי, שבפינה קטנה זו כולן דרות בשלום זו עם זו. ולא השתנה גם צמאונו של קהל מסוים, לא רוב אבל גם לא זן בסכנת הכחדה, אל מעיינות המוזיקה הגדולה שבכל הזמנים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים