הכדור, קווים לדמותו

הצליל הדומיננטי ששלט בתחילת שנת 1987 במועדונים של לונדון היה Fאנק ג'יימס בראוני, דיסקו, יורו-פופ ולהיטי מצעדים. המועדונים עוצבו במיטב הסגנון היאפי וסומנו על-ידי קודים שונים של מעמדות. בחורים נהגו להיכנס בחליפות, לשתות אלכוהול ולנסות לצוד נערות. זו היתה סצינה מנוכרת, שהשילוב של תאצ'ריזם וכסף שימש בה בסיס לכל. "עד תחילת שנת 88' ההאוס לא היכה בבריטניה כפי שציפינו", מספר די.ג'יי מארק מור. "אני זוכר שניגנתי את 'סטרינגס אוף לייף' של דאריק מיי ורוקנתי את הרחבה מרוקדים. אפילו מועדוני הגייז בלונדון העדיפו לרקוד לצלילי היי-אנרג'י".
עם זאת, משנת 1985 החלו לנשוב רוחות חדשות, לאו דווקא מאמריקה, אלא מהאי איביזה, שהביא לעולם את הצליל הבליארי (Baleraic). את הצליל הזה, כפי שהוא נתפס בעיני הבריטים, נוהגים לרשום לזכותו של הדי.ג'יי אלפרדו פיורילו, עיתונאי ארגנטינאי לשעבר שברח ממשטר הדיקטטורים בארצו אל החופים שטופי השמש של האי הקסום. שם ייסד את מועדון "אמנזיה", שכמו כל המועדונים באיביזה, היה ללא גג, כך שהמבלים יכלו לרקוד עד כלות כוחם תחת כיפת השמיים, לצלילי מגוון רחב של סגנונות: מהאוס קדום ועד לפיטר גבריאל או הווטרבויז.

החזון הבליארי של פול אוקנפולד

אל אביזה הגיעו ב-85' פול אוקנפולד, אז די.ג'יי בתחילת דרכו והפרומוטר הבריטי של הביסטי בויז וראן די.אם. סי, וחברו טרבור פאנג. לאחר שהתרשמו מהמתרחש בתחומי "אמנזיה" הם חזרו לבירה הבריטית, שם פתחו מועדון בליארי בשם "Funhouse", שהצליח לשרוד שישה חודשים. "אנשים לא יכלו להבין את הקונספט של לנגן כל מיני דברים ביחד", הסביר אוקנפולד את הכישלון. אבל מה שבאמת היה חסר בלונדון בשנת 85' היה האקסטזי, שהיה נגיש באיביזה ועזר לאנשים "להתחבר" למגוון הצלילים והמקצבים. כעבור שנתיים, בתחילת קיץ 1987, חזר אוקנפולד לאיביזה, שכר וילה והזמין לחגיגת יום הולדתו ה-26 כמה חברים טובים, ביניהם הדי.ג'ייז דני ראמפלינג, ג'וני ווקר וניק הלוויי. אחרי חופשה של ריקודים לאורך לילות שלמים תחת השפעת האקסטזי, חזרה החבורה ללונדון, שם ניסתה ליישם שוב את החזון הבליארי. והפעם זה עבד הודות לסם החדש שעתיד לשנות את פני התרבות הצעירה של המערב.
אוקנפולד פתח את ה"פרוג'קט קלאב" בדרום לונדון, והזמין את אלפרדו לנגן בפני כל המי ומי של העיר. אל מול עיניה של אוליגרכיית התרבות של לונדון נולדה תת-תרבות חדשה שאופיינה בסלנג משלה, בגדים, התנהגות, וכמובן סגנון ריקוד מיוחד. השילוב כלל בגדי חוף ים-תיכוניים, כמה השפעות היפיות וכאלו של חוליגני כדורגל - מכנסי באגי, באנדנות ונעלי אולסטאר.
בסתיו של אותה השנה קיבלה הסצינה תנופה של ממש, שעה שדני ראמפלינג ואשתו ג'ני השיקו את "Shoom", שמוצב בשונה מכל המועדונים האחרים בעיר. כשהוא מוצף בכדורי אקסטזי, ניהל המועדון סדר לילה חדש שכלל ריקוד ללא הפסקה ובעיקר את המוטו "הייה שמח". גם צריכת המשקאות הקלים עלתה, מאחר שהאקסטזי גרם לזיעה ולצמא מוגברים. המועדון הקים לתחייה את האתוס הביטניקי-היפי של הסיקטיז הכולל אחדות, שלום, סובלנות, וכולנו אחד - אלא שהחוויה הנאו-סיקסטיזית התאפשרה רק לחברי מועדון קבועים. ג'ני, שזכתה לכינוי "קווין ביץ'", ניהלה את הסלקציה באופן זהה לסטודיו 54 המיתולוגי, ומיקמה את ההיפיות והיאפיות זו לצד זו - גירסה סכיזופרנית של עידן האקווריוס. אפילו בוי ג'ורג' קפץ לביקור. נדמה היה שהאקסטזי הפך את חייהם של הלונדונים לחלום. המועדון היה לקהילה ועוד רגע ויגדל לתנועת המונים, שתנהל את דרכה ברייבים ליליים, משטרות, צעקות "אסיייד" והרבה מוזיקה טובה, לצד טריפים רעים וזנות מוזיקלית. תוך שנים ספורות, האקסטזי יכבוש את העולם כולו, גם את ישראל.

כימיקל של אופוריה קולקטיבית

אנציקלופדיה בריטניקה מתארת את השפעת האקסטזי כ"להיות במצב של חוסר שליטה, כמו במצב של טראנס מיסטי". הסם מבוסס על חומר כימי בשם MDMA, המכיל מרכיבים הגורמים לחידוד חושים, שמיעה טובה יותר והתפוצצות של אנרגיה בגוף. חוויית של האקסטזי נעה בין אופוריה קולקטיבית להתרוממות רוח מיסטית, ובעבר עשו בו שימוש רפואי לטיפול בחוויות של קשר אישי וגילוי עצמי. MDMA יוצר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה על ידי חברת "מיירק" הגרמנית, ותוצאות הניסויים הראו שהוא מוריד את רמות האגרסיה בקרב החיילים הפרוסים. בניסוי שנערך בתחילת שנות ה-90 בקרב פלוגת חיילים מניקרוגואה, הביעו 75 אחוז מהם את רצונם לשלום, לסיום המלחמה ואפילו לאהבת האויב. בשנות ה-60 גילה הביו-כימיקאי אלכסנדר שלוגין את ה-MDMA, ובסדרה של פיתוחים וניסויים הפך אותו לסם המסייע בריפוי משברי נישואין. האקסטזי אפילו זכה לכינוי "אדם" מאחר ועזר למטופל ל"היוולד מחדש". השמועות פרשו כנפיים וסביב דאלאס נולדה בתחילת האייטיז סצינה בשם ה-X, אבל השימוש ההמוני גרם לשלטונות האמריקניים להוציאו אל מחוץ לחוק - אגב, בניגוד להמלצות השופטים.
הרופאים שערכו בו ניסויים גילו כי הוא גורם לזרים להרגיש אינטימיות. היו מי שכינו אותו "פנצילין של הפסיכיאטריה". הם עוד גילו כי הוא משתלב היטב עם אותות מוזיקליים מונוטוניים ומחזוריים של מוזיקה אלקטרונית. הסם, גרסו החוקרים, מחייה צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, מה שמסביר למה כל סוגי המוזיקה נשמעים טוב יותר כשמאזינים להם על אקסטזי - ויותר מכולם, טכנו והאוס. תחת השפעת הסם, הרקדן נע כשהוא נעול יותר על הגרוב. מחקר חדש גורס כי הסם מדרבן את קולטן ה-IB שבמוח, המעודד התנהגות רפטטיבית. המונוטוניות של מוזיקת הרייב, כך נדמה, מתאימה לאורגזמה שיוצר ה-MDMA. יש שיטענו שהאקסטזי הופך את הגוף כולו לאוזניים, ולכן, במיטב המסורת של הרוק הפסיכדלי, האקסטזי שינה את ההתייחסות ליצירת המוזיקה. יוצרי האוס וטכנו שמו דגש על שינוי תדרים, פייזינג ויצירת תמונה רחבה יותר של סטריאו. ולא פחות חשוב, האקסטזי היה סם חברתי. פשוט לא כיף לקחת אותו לבד. הוא מקבל משמעות כאשר האדם נמצא בפעולה שהיא חלק מריטואל שבטי. יש לציין כי הוא עלול להיות מסוכן, לגרום לפרנויה, חום גוף גבוה מאוד וגם למוות.

התשובה לכל המחלות הבריטיות

האקסטזי, כשלעצמו, היה נגיש בלונדון עוד בתחילת שנות ה-80, אבל ההיצע היה מוגבל והיה צורך לייבאו מאמריקה, שם היה חוקי עד 1985. בסוף העשור החלו לזרום כמויות גדולות של כדורים אל המערב בכלל (כמות גדולה במיוחד סופקה ממפעלים בלטביה), ואל בריטניה בפרט. הסם היה תשובה לכל המחלות הקפיטליסטיות בכלל, והבריטיות בפרט: האגואיזם הבורגני, הקיפאון הרגשי, קדושת הבדלי המעמדות, החינוך הכפייתי, ויותר מכל הוא היה תשליל חלום התאצ'ריזם. הדיכאון של האייטיז הוחלף במוטו של מוכרחים-להיות-שמח.
מסוף שנת 87' החלו סינגלי האוס של די.ג'ייז בריטיים להשתחל למצעדים: החל ב"פאמפ אפ דה ווליום" של M/A/R/R/S , דרך "Beat Dis" של בומב דה בייס וכלה ב"Theme From S'Express" של S'Express, הלוא הוא מארק מור. קהל הרייבים התפצל לקנאי אסיד מצד אחד, ולשומרי מסורת הצליל הבליארי מן הצד השני. יחצ"נים ופרומוטרים חדשים נכנסו לסצינה, רבים מהם מתחומי העולם התחתון של לונדון שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הגלום ברייב של אלפי אנשים מתחת לכיפת השמיים. ההזמנות נעשו דרך טלפונים ובשיטת 'מצא את המטמון' כדי להימנע ממעקב של המשטרה, אלא שזו החלה לרדוף את הרייברים כמו שעשתה לילדי הפרחים הבריטיים בשנות ה-60. מפלגת השמרנים שמרה על קו נוקשה ואף העבירה כמה חוקים נגד רייבים, אבל בתוך הערים היתה יד השלטונות רכה יותר, מה שעזר בגידול התרבות החדשה. תרבות האקסטזי שתשמש כציר מרכזי בו יתמזגו מוזיקה, סמים ותרבות הפנאי, תהיה על סדר היום הציבורי במהלכן של עשר השנים הבאות. כיום, כשאפשר לדווח על שינוי שינוי מגמה, אפשר לסכם את עשרת האירועים החשובים בהתפתחותה במהלך שנות ה-90:

1. מאדצ'סטר

עיר הפופ השניה בגודלה בבריטניה מגלה ב-89' את האסטזי. היא מתנתקת ממסורת האומללות של יאן קרטיס ומוריסי ומקבלת את ה"ביסקיווטים החדשים של הדיסקו". אל בית הגידול של "האסיאנדה" ומועדונים אחרים, מגיעים מדי סוף שבוע מאות-אלפי צעירים למסיבות האוס משכרות חושים. להקות הרוק של העיר, "הסטון רוזס", "האפי מאנדייס" ו"פריימל סקרים" מחוללים את הצליל של מנצ'סטר, שיתבסס על השילוב המבוקש של רייב אנד רול, בשורה של אלבומים החוגגים את נשגבות האקסטזי. איאן בראון שר לעבר התאצ'ריסטים: "אני עומד לבדי, אני רואה אתכם שוקעים" (מתוך "Fool’s Gold). בובי גילספי, מצידו, מרגיש "גבוה מהשמש".

2. אם אי אפשר לנצח אותם, נצטרף אליהם

החל משנת 1991, צלילי אנדרגראונד קשים מתקיפים את המצעדים. סינגלים של לייבלים כמו Warp, Unique 3 ועוד, לצד טכנו גרמני ובלגי ברוטאלי שמזכיר יותר את המסורת של דטרויט וצבא של די.ג'ייז בריטיים, ממלאים את רחבות הריקודים בבסים שמנים וצפצופים. ארווין וולש: "חצי מיליון נערים בריטיים צעירים מקריבים את תאי המוח שלהם למען הטלת כמה מהתקליטים הכי מטורפים שכדור הארץ האזין להם". בשנת 1993 נכנע "טופ אוף דה פופס" להארדקור. הרייב גם מתמקם במספר נקודות אמריקניות: ניו-יורק, סן פרנסיסקו, שיקגו, דאלאס ועוד.

3. לייסנס טו צ'יל

החל מ-89', חדרי ה-VIP של המועדונים הלונדונים מתחילים במסורת של השמעת מוזיקה להאזנה. אלכס פטרסון, לעתיד איש ה-"Orb", הפועל בתחומי ה"לנד אוף אוז" של אוקנפולד, משמיע תמהיל של פינק פלויד ובריאן אינו, שיעודכן במהרה לצליל חדש - אמביאנט ."ווארפ" מוציאים ב-92' את "Artificial Intelligence", אוסף אלקטרוני להאזנה שכיום נשמע יותר כמו מוזיקת מעליות. אבל במהרה יופיע "Selected Ambient Works, 85-92" של אפקס טווין, שמגלה כי ריצ'ארד די. ג'יימס עשה אמביאנט עוד באמצע האייטיז.

4. שובו של הפרוגרסיב

החל מסוף שנת 92' מגלה עולם הפופ ז'אנר חדש בשם Trance. טראקים בלי נפילות או שיאים מלודיים, מונוטוניות לשמה עם השפעה של רוק פרוגרסיבי ומוזיקה קלאסית. עם זאת, הז'אנר מתקשה לקבל כבוד. הוא מגיע לישראל דרך גואה וניחן בזיקה חזקה לאל.אס.די.

5. סיוטי ה-MDA

האופוריה של הרייב הופכת בשנת 1993 לסיוט. מאות אלפי כדורי חיקוי ותמהילים שונים של MDMA מציפים את השוק. בעיקר כדורי אקסטזי המבוססים על MDA, אב חורג של הכמיקל המקורי, שהשפעתו דומה לטריפ רע של אל.אס.די. יש גם הרבה מוזיקה רעה. ב-94' הממשל מחוקק חוקים נגד הרייב ועיתוני לונדון מצהירים על מותו. הפרודיג'י עונים עם סוג של אלבום קונספט בשם "Music for the jilted Generation" שעוסק במשבר.

6. הכל החל באפריקה

החל משנת 1992, תחנות רדיו פיראטיות משדרות ג'אנגל מבניינים לונדוניים גבוהי קומה. הצליל מושרש רק שנתיים מאוחר יותר. זה נשמע מהיר מכל מה שהכרנו, שורשי מאוד ומבוסס על לופים של מקצבים שבורים. אם תרצו, מקצבי היפ-הופ המנוגנים במהירות תחת השפעה ג'מייקנית כבדה וסמים מגוונים. הקצב הוא המלודיה, האטיטיוד רדיקלי, וכל העניין אפוף בגאנגסטריזם. נערים בריטיים שחורים מולידים גרסה חדשה להיפ-הופ, שניצבת בחוד החנית של המוזיקה הפופולרית בת זמננו.

7. גאבה, גאבה, גאבה, היי

מהולנד מגיע ה'גאבה' - המטאל של הדאנס. סינטיסייזרים שנשמעים כמו פצצות מעל לונדון, דאנס ללא פאנקיות. סיוט של בייס דראם מעוות של רולנד 909 מנוגן בטמפו מהיר. הולך חזק בקרב אוהדי כדורגל. הדיילי סטאר מספר על סצינה קטנה של גאבה המתמקמת בלונדון ב-97'. אם כי המכה של הגאבה היא עדיין רוטרדם. הצליל, למזלנו, יהפוך למוזיקת הרקע השכיחה במשחקי מחשב.

8. בריסטול על המפה

מאסיב אטאק התפרסמו כבר בתחילת העשור, אבל העולם מגלה רק בשנת 1995 את הצליל של בריסטול. מוזיקה היפ-הופ איטית, דאב עדין המבוסס על סימפולים עם נוכחות גדולה של דיוות. מוזיקה מלאת אווירה ולעתים אינסטרומנטלית, שנשמעת לעתים כמו מוזיקה לסרטים. טריקי, פורטיסהד ורבים אחרים מנציחים תקליטים שנשמעים כאילו כל העיר הזו חיה על מריחואנה.

9. אמריקה נבהלת

באמצע שנות ה-90, זוכה מוזיקת האקסטזי באמריקה לטיפול משטרתי קשוח, והשלטונות מנסים להגביל את קיום הרייבים. חברות התקליטים נרתעות ומנסות להפריד את הטכנו מתרבות הדי.ג'יזי ומסמים. אולם עם התגברות הסצינה באירופה, מפמפמת העיתונות האמריקנית את המילה "אלקטרוניקה", כשם כולל לצליל חדש. ה"ביג ביט", מייסודם של הפרודיג'י והכימיקל בראד'רס - שלמעשה משלבים אלמנטים של ג'אנגל, היפ-הופ (ללא ראפ), פאנק של הסקס פיסטולס וטכנו ראוי לשמו, ניחן בצליל שיקרוץ לחובבי הרוק. חשוב לציין גם כי ההשפעה של מוזיקת האקסטזי משיקה לתחום הרוק, כאשר אואזיס חוגגת את חדוות הסמים ב"ווטס דה סטורי מורנינג גלורי" ואלבומים כמו "או.קיי קומפיוטר" של רדיוהד ו"המנונים עירוניים" של הוורב משלבים צבעים ונופים מוזיקליים הלקוחים מהצד האפל של האקסטזי.

10. גאנגסטרים על אקסטזי

הג'אנגל מתפצל ב-94' לתת-ז'אנרים נוספים - דראם אנד בייס וטק-סטפ. בלונדון פועלת קהילה של אמנים - גולדי, אומני טריו, פול פליי, 4 הירו ואחרים - שיוצרים גירסה אופטימית ואינטיליגנטית יותר של הג'אנגל הראשוני. בדיעבד זו תהיה הקהילה שגם תהיה אחראית לכמה מיצירות המופת הגדולות של המוזיקה האלקטרונית: אומני טריו, הלוא הוא רוב הייג', ארכיטקט של צליל פוסט-פאנקי בעברו, מציג את "Renegade Snares"; גולדי מגיש את "Timeless", הסארג'נט פפר של הג'אנגל. באמריקה קולט את ההתרחשויות מפיק צעיר בשם טימבאלאנד, שעתיד לשנות את פני ההיפ-הופ תוך שלוש שנים.

11. הסופר-די.ג'ייז כובשים את העולם

תרבות שהחלה כהצהרה דמוקרטית מבורכת הופכת באמצע שנות ה-90 לאוליגרכיה של תקליטני-על שמרוויחים סכומי עתק לסט של שלוש שעות. רוב הדי.ג'ייז החלו את פעילותם בזמן הנכון, בבום הראשוני של האסיד האוס בשנים 1988-90. פול אוקנפולד, סאשה, קארל קוקס, פאביו, גרובריידר, ג'רמי הילי, וגם ג'ון דיגוויד ודני טנאגליה מרוויחים בחצי השני של שנות ה-90 יותר מלהקת רוק שלמה.

12. גאראז' - סוף עידן האקסטזי?

במובן מסוים, שנות ה-90 היו עבור המוזיקה האלקטרונית מה שהיו הסיקסטיז עבור הרוק, אם כי הרוק קיבל מעמד גבוה יותר בקנון התרבותי המערבי, מאחר שכלל יותר סממנים של אמנות גבוהה. המוזיקה האלקטרונית עוד צפויה להתרחשויות רבות, אבל מקומה כראש חץ של המוזיקה הפופולרית מוטל בספק. התחושה, מזה חמש שנים, היא של עמידה במקום. נותרנו עם הטו-סטפ גאראז', סופר קלאבס ועם קצת קוק. האקסטזי עדיין קיים כריטואל פנאי קבוע, אבל האופוריה ה(פסאודו) שבטית דעכה ולא תקום (לפחות בזמן הקרוב) לתחיה.