המטפלת

היא במאית מיוחדת", "היא במאית מחוננת", "אני אוהב את השלווה והמקצוענות שלה", "היא אחראית לתוצאה שאנחנו רואים על המסך". באמת, מזמן לא שמעו בתעשייה כל כך הרבה סופרלטיבים ופירגון גורף מכל השחקנים המשתתפים בסידרה "טיפול נמרץ", כמו שהושמעו במסיבת העיתונאים מפי עוזי פלד (מנכ"ל "טלעד") ויורם גלובוס (מפיק הסידרה). השחקנים, המבוגרים והצעירים, סיפרו לי שעברו תהליך אישי ומיוחד בעבודה עם הבמאית רוני קיי שפר, כולה בת 32 וחצי ואשתו של הכדורסלן דורון שפר. מאוחר יותר, כשדיברתי עם קיי שפר עצמה, נפל לי האסימון.
במילניום השלישי הבמאי כבר לא מיוזע וצורח על הסט בטירוף "קאט". כדאי לו לבוא מאהבה, וזה מה שקיי שפר עושה, גם כשהיא צריכה לצלם תשעה פרקים בשלושה חודשים. היא אוהבת את השחקנים שלה אחד אחד ומודה: "אני בוחרת אותם לפי הכימיה שיש בינינו במפגש הראשון". וב"טיפול נמרץ" הניסוי הזה הצליח.
הדרך בה הגיעה לסידרה היא סיפור בפני עצמו. שלוש בבוקר, שעון אוסטרליה, קיי שפר בקזינו, משחקת בלאק ג'ק. אחרי 14-13 שעות של מאות דולרים ועשרות סיגריות היא מקבלת לפלאפון החירום שלה שיחה מגלובוס, שמתלהב כמו ילד קטן: "תשמעי, מה את אומרת על סידרת בית חולים? אם תגידי שאת מעוניינת, אני מחכה לך". באותו רגע גלובוס לא ממש זכר שקיי שפר היא אותה תינוקת שנהג לערסל בידיו, בתם של חברים טובים שלו מארה"ב. במשך השנים שחלפו מאז לא ראה אותה. היא כבר עשתה איתו כמה פרויקטים, אבל מעולם לא הזדהתה כבתו של. "הוא קלט שהוא אוהב אותי בזכות ולא בחסד", כדבריה.
קיי שפר נולדה בארה"ב, גדלה עם אמה, דסי ("היא ההשראה שלי"), ואביה הוא איש עסקים שחי בלוס אנג'לס. היא למדה באוניברסיטה יוקרתית בקליפורניה, בה למד גם סטיבן שפילברג, הרחיבה אופקים וחזרה לארץ מצוידת בידע: "מהיום שאני זוכרת את עצמי, שזה לפני מיליון שנה, ידעתי שאני רוצה להיות במאית. אמא שלי גידלה אותי בצורה שבה אתה צריך להיות הכי טוב במה שאתה עושה, ולא משנה מה. היא עצמה סוכנת נסיעות, הדודים שלי עורכי דין, משפחה לגמרי מקורקעת בקטע הממסדי. כשהייתי אומרת שאהיה במאית, הדודים היו שואלים אותי: 'מה זה בעצם, על מה את מדברת?'. היה לי הקטע של לעשות הכל יחד - לגעת במשחק, בעריכה, בצילום, במוסיקה - וליצור מכולם עולם בפני עצמו".

ההשוואה של "טיפול נמרץ" ל"אי.אר" מתבקשת.

"טבעי לומר זאת, אבל אני אגיד לך למה לא. הדמיון היחיד הוא הלוקיישן של בית חולים. אני לא מתיימרת, לא רציתי להכניס את עצמי לנישה של 'אי.אר', כי קטונתי. לכן היה ניסיון למצוא קונספט אחר, והרעיון היה ליצור סיפורים שונים במחלקות שונות. כל סיפור סגור בפני עצמו, עד להפתעה בסופו. כל סיפור מצטלם במחלקה אחרת ומערב דמויות שונות, ויש שם הרבה דרמה ומערכות יחסים. הסיפור האנושי הוא מהות העניין, לגעת ברגש, לגעת באנשים, וזו גם הפריבילגיה שלי כבמאית. כשאני בוחרת שחקן, זה קודם כל בגלל האישיות שלו. הפריבילגיה הכי גדולה שיש לבמאי זה שהוא יכול לבחור עם מי לעבוד". זה המקום לספר שהיא מורה למשחק מול מצלמה ב"בית צבי" כבר ארבע שנים, ומלהקת את הבוגרים הטריים לסדרות שלה.

איך הצלחת לביים כל כך "אישי" בתנאי צילום כל כך אינטנסיביים?

"כי כל אחד מהשחקנים נגע לי. אם זה עמוס לביא, שהוא איש ענק ויקר, שהגיע לאודישנים בחלוק לבן וסטטוסקופ, לימור גולדשטיין שהיא מדהימה, גיא זוארץ שתענוג לגלות אותו בכל פעם מחדש, אסתי זקהיים שאין לי מספיק מילים לדבר עליה, מיכל ינאי עם החיוך מאוזן לאוזן. בקצה השני יש לך את מיכל קפטה, שעד כה כיכבה בטלנובלות, וזה סרט אחר לגמרי. מיכל באה עם כל הרצון וכל המאמץ, יש בה המון רעב לעשות את זה טוב ונכון, וזה מה שמקסים בה, הראשוניות הזאת. אשר לליאת גליק, תמיד ידעתי שנעבוד יחד ושמחתי על ההזדמנות. רפי ויינשטוק מתגורר היום בגרמניה, והתעקשתי שהוא יבוא משם לעשות את התפקיד. אני יודעת שזה נשמע סכריני, להקיא מרוב מתיקות, אבל ככה זה באמת".

העובדה שלמדת בארץ הסרטים מביאה תוצאה מהוקצעת יותר?

"למדתי בקליפורניה וזו באמת היתה פריבילגיה גדולה ללמוד את המקצוע שם. בכלל, ללמוד במקום אחר תמיד פותח אופקים. אבל היחס שבין אדם לאדם מתחיל ונגמר בין האנשים עצמם, ואלה אנשים שאני מחוברת אליהם מהנפש. את יוסי גרבר הכרתי ב'זבנג' לפני שש שנים, וכל עוד זה תלוי בי, יוסי יילך איתי לאורך כל הדרך. התפקיד של מנהל בית החולים ממש נתפר למידותיו, כדי שהוא יוכל להיות איתי על הסט".
קיי שפר ביימה ארבעה עשר פרקים ל"זבנג", עשתה ל"זום" את "מיניות וספורט", ביימה סרט דוקומנטרי על רון ארד וסרט דוקומנטרי של שעה לאן.בי.סי בניו יורק, על ילדים במצוקה שהאן.בי.איי אוסף אותם לשחק כדורסל כדי למנוע את הידרדרותם לסמים ולאלימות. קיי שפר: "עשיתי גם המון דברים לערוץ הספורט, ב'צעדים' ו'סל בסלון', וגם סידרה דוקומנטרית בשם 'מלחמות היהודים' עם עופר שלח לערוץ 8".

התינוקת שלך, אורי (חודשיים וחצי), נולדה ממש עם "טיפול נמרץ".

"הילדה שלי היא יצירת מופת. כשעשיתי את הפיילוט הייתי בחודש שמיני, כך שהיא היתה שותפה מלאה לחלוטין, וכשזה יצא לאור גם היא יצאה לאור".

יש משהו באימהות שעושה את היצירה יותר בשלה?

"מה שאני יכולה להגיד לך מעצמי זה שהיא גורמת לי כל כך הרבה אושר, שאני כנראה מקרינה את זה על הסביבה שלי".

נראה שאתם עובדים בלחץ אטומי.

"מה אגיד לך, זה טיפול נמרץ אמיתי, באינטנסיביות ובעבודה עם האנשים. הרדיפה אחרי לוחות זמנים היא קיצונית. יש סביבי צוות מעולה, מהצלם ועד התאורן ומהעורך ועד הסאונד-מן, אנשים שאני יום יום מודה להם שהם איתי. רק לשם אינדיקציה, הפרק השלישי מוקרן השבוע, ואנחנו עובדים עכשיו על הפרק החמישי".

יש מי ששואלים, בשביל מה צריך סידרה על חדר מיון במצב בטחוני-כלכלי כמו היום. מה את אומרת להם?

"דווקא בגלל זה השתדלתי ליצור פה משהו על הקטע האנושי שכל אחד יכול להזדהות איתו, ולא להבליט את הקטע של המחלות - אם כי תרומת מוח עצם, סרטן, אלה דברים שנוגעים. אבל ההתמקדות היא לא בתרומת מוח עצם, אלא בשלי קליין (לימור גולדשטיין), בהתמודדות שלה עם האהבה ובהתמוטטות שלה, שזה הקטע האנושי".

לדעתך, הטלוויזיה שלנו עשתה קפיצה בנושא סידרות המקור?

"אני רואה סדרות ישראליות וממש נהנית. נהניתי מאוד מ'לתפוס את השמיים', 'הבורגנים', 'שבתות וחגים'. יש סדרות ממש טובות שתענוג לראות אותן. יש היום כל כך הרבה יוצרים שעושים עבודה ממש טובה, וככל שיהיו יותר אנשים טובים כולנו נצא נשכרים".