ביכורים שלי

את הפעם הראשונה על הבמה, כמו את הנשיקה הראשונה, כמו את הפעם הראשונה בכל דבר, לא שוכחים. לכבוד חג השבועות, חג הביכורים, ביקשנו ממספר שחקנים להיזכר בפעם הראשונה שלהם על הבמה, בהצגת הבכורה שלהם מול קהל, ששילם כדי לראות הצגה בהשתתפותם.

נטע הבר: "בלי הנחות"

"זה היה ב-98'. בדיוק אחרי שסיימתי את 'בית צבי', ישר נלקחתי לתיאטרון 'הספרייה' להצגה 'מחלת נעורים'. תפקיד מאוד גדול וגם מסובך, של משרתת שהופכים אותה לזונה. זה היה כיף. מאוד מרגש. בגלל שזה היה המשך ישיר ללימודים, כמעט שלא עברתי פאזה, רק בראש. ידעתי שזהו. זה קהל. אין הנחות של סטודנטים. תמיד כשאני על במת התיאטרון יש ההתרגשות הזאת. כל הצגה היא הצגת בכורה מבחינתי. דווקא הצגת הגאלה, לפני אנשי תיאטרון ומבקרים, יותר מרגשת ומלחיצה אותי, בגלל שזה לפני אנשים שאני יודעת שיכולים להשפיע על הקריירה שלי".

יעל הדר: "חשבתי שאמות"

"זה היה בתיאטרון באר שבע ב-94', בהצגה 'בית המלאכה'. שיחקתי תפקיד משני גדול. החרדה היתה במפלסים גבוהים מאוד. זה היה ממש כשסיימתי את הלימודים. היה לי נורא קשה, כי הייתי היחידה שם שלא הגיעה מ'בית צבי' אלא מיורם לוינשטיין. הייתי קצת אאוטסיידרית, קצת מוזרה. היה לי מאוד קשה בגלל ההתרגשות והלחץ, זה גבה ממני מחיר כבד במובן הרגשי. עד היום יש לי פרפרים בבטן לפני כל הצגה, אבל לא ברמה כזאת. חשבתי אז שאני אמות. זה היה מאוד קיצוני. היה לי קשה לנשום".

דני שטג: "כאב בטן"

"זה היה בהצגה 'הניצול' בתיאטרון העירוני חיפה ב-83'. לא זוכר איך הרגשתי. בטח התרגשתי. הופתעתי מהכמות של הצחוק. זו היתה דרמה עם קטעי הומור, והמעמד מאוד ריגש אותי. הרגשתי את העוצמות, ויש לי את ההרגשה הזאת עד היום על הבמה. 300 או 600 זוגות עיניים שמסתכלות עליך נותנות לך סוג של ריכוז כל כך גדול, שנותן כוח. זו תופעה מדהימה. זה פלא. פתאום האור עליך ואתה מחויב למעמד. אם יש לחץ, זה לפני. אני נלחץ לפני כל הופעה. גם בהופעות ה-200. על הבמה לא. יש לי פחד קהל, אבל ברגע שאני על הבמה, זה עובר. אני מתרגש לפני עד כדי כאבי בטן וחוסר ריכוז. כשאני עולה לבמה, זה עובר כלא היה. נגמר. מין פלא שכזה".

גדי רבינוביץ': "מתוח כמו קפיץ"

"זה היה בכיתה י', בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ערב כשרונות צעירים. זכיתי במקום ראשון. עשיתי חיקויים, בין השאר של שמעון פרס, אריק שרון וצביקה פיק. כולם עדיין כאן. פעם ראשונה בתיאטרון ממש, מול קהל, היתה ב'הקאמרי', אחרי סיום לימודי ב'בית צבי' ב-92', בהצגה 'ענבי זעם'. הייתי מתוח כמו קפיץ. לא יכולתי לתפקד באותו יום. המעיים התהפכו לי מהתרגשות. היתה משאית שנסעה על הבמה כחלק מהתפאורה, ועל המזל שלי המשאית לא רצתה לזוז, וההצגה בוטלה. מצד אחד הרגשתי הקלה, אבל מצד שני ידעתי שאצטרך לעבור את זה למחרת. ההתרגשות, בעיקר בהצגות הראשונות, נשארת. אחר כך זו עבודה".

דן תורג'מן: "לא מתרגלים"

"זה היה עם המונודרמה 'יומנו של מטורף' ב-86', הפקה שעשיתי כעבודת גמר באוניברסיטה ועברה לצוותאות ברחבי הארץ כהפקה גמורה. דבר ראשון שעשיתי שאנשים שילמו כדי לראות. ההתרגשות היא אחרת, נובעת מעצם המפגש עם קהל בכלל. הריגוש היה בעובדה שזו היתה פעם ראשונה שהתמודדתי לבד מול קהל משלם. זה היה רגע מאוד מרגש, כשהבנתי שזה המקצוע שלי. החיים שלי. בגדול, הצגות מאוד מרגשות אותי. אבל אין מה להשוות בין ההצגה ה-200 להצגה הראשונה בכל פרויקט חדש. אין מה לעשות, לא מתרגלים לזה. זה חלק מהחן של המקצוע".