הקרב על נירוונה

ה-8 באפריל, 1994, היום בו ירה קורט קוביין בראשו ושם קץ לייסוריו, היה גם אחד מהימים הטרגיים והעצובים בהיסטוריה של הרוק. לא רק שהרוק האמריקני איבד את אחד מן הכשרונות הגדולים בתולדותיו, אלא שתקופת הזוהר של הרוק האמריקני של ראשית שנות ה-90, שאופיינה בצליל הגראנג', איבדה מתנופתה עם אובדנו של המנוע והכוח המוביל שלה.

עם זאת, לא כל מעריצי נירוונה, להקתו של קוביין, התאבלו. אחדים מהם אפילו העזו להתגנב לביתו בסיאטל ולהעלים חפצים אישיים שלו ושל אשתו קורטני לאב. מחשש לגניבות נוספות, החלו חבריה של לאב לאסוף את כל רכושו של קוביין: יומנים, ספרים, תמונות, את גיטרת ה"ג'אג-סטאנגס" (שפנדר עיצבה, כשילוב של הדגמים ג'גואר ומוסטאנג), ואף מצאו קופסה שהכילה יותר ממאה קלטות עם חומר מוקלט שאיש מעולם לא שמע. מרבית הסלילים הכילו הקלטות של חזרות של נירוונה ומיקסים אלטרנטיביים לצד שירים אקוסטיים רבים, אותם הקליט קוביין לבדו עם הגיטרה או לצד מוזיקאים נוספים, ביניהם חברים מ"הול", להקתה של לאב, ופאט סמיר, הגיטריסט שניגן בהופעות של נירוונה, כולל מופע האנפלאגד.

הקרב על השליטה

כאפוטרופוס של רכושו של קוביין, לאב חתמה לאחרונה על חוזה בסך ארבעה מיליון דולר להוצאת יומניו של בעלה, והיא מתכננת לעשות דברים נוספים עם שאר חפציו ומורשתו האמנותית הלא מוזיקלית, אבל גורלם של השירים שבקלטות נותר מעורפל ונתון להכרעה משפטית. קוביין אולי ניסה לגאול את עצמו מייסוריו, אולם לא שיער כי ההתאבדות תוביל שנים מאוחר יותר לאחד מן הקרבות המשפטיים המכוערים ומלוכלכים בתולדות הרוק. בקיץ האחרון לאב הגישה תביעה משפטית נגד חברי נירוונה לשעבר, נגן הבס כריס נובוסליק והמתופף, דייב גרהול, שכיום מנהיג את להקת "פו פייטרס". לאב מאמינה כי לה יש את הזכות על החומרים של בעלה, וזאת מאחר שאם בחייו היה קוביין המנהיג הבלתי מעורער של נירוונה, אז הזכות תינתן לו ולמשפחתו גם במותו. מנגד, שואפים נובוסליק וגרוהל להחזיק בהסכם נושן עליו חתמו בשנת 1997, שעה שהקימו יחד עם לאב את "נירוונה בע"מ", הסכם שמעניק להם וללאב זכויות שוות על החומרים של הלהקה. קוביין אומנם כתב את רוב השירים, אולם שירים אחדים נכתבו יחדיו בג'אם סשנים, בהם השתתפו השלושה ("מריח כמו ריח נעורים" ו"בואי כמו שאת", למשל, נולדו לעולם בצורה כזו).

נקודה מעניינת למדי היא שלמרות שהקרב המכוער הנוכחי טומן בחובו רווחים של מיליוני דולרים, הוא בעיקרו קרב על השליטה: מי יקבע באיזה פורמט ודרך יצאו השירים. לאב מאמינה כי לנובוסליק וגרוהול אין שמץ של מושג כיצד להתייחס לאוצר שהותיר קוביין. את "From The Muddy Banks Of The Wishika", אלבום שהתיימר לבטא את הכוח של נירוונה בהופעות חיות, ויצא ב-1996, מגדירה לאב כ"חתיכת זבל". הקרב הזה, כפי שטוען עיתונאי המוזיקה החשוב ג'ים דה רוגטיס (הביוגרף של לסטר בנגס), מי שעוסק בפרשה מטעם המגזין "ספין", לא חשוב רק לעניין נירוונה, אלא לעתיד הרוק כולו ולמהות הקונספט ששמו להקה: האם ניוורנה היו קורט קוביין ושיריו או חבורה מגובשת של שלושה אנשים? במילים אחרות: האם לתיפוף המופלא של גרוהול ולנוכחות החכמה של נובוסליק, שגם שימש עוד מאמצע שנות ה-80 כאח הגדול והמגן של קוביין והלך איתו את כל הדרך הארוכה והמפותלת אל התהילה, יש זכויות שוות על השם נירוונה ושיריה?

קוביין ידע מה הוא שווה

שורשי הקונפליקט של המריבה המשפטית הנוכחית מצויים באביב של שנת 1992, בימי שיא ההצלחה של "נוורמיינד", שעמד בשעתו על מכירות של שלושה מיליון עותקים. עד אז שלושת חברי הלהקה חילקו באופן שווה את התמלוגים, אבל עם ההצלחה הגדולה, וחודשיים אחרי החתונה עם לאב, קוביין דרש את הזכות על 75 אחוז מהתמלוגים על המוזיקה ומאה אחוז על המילים. נובוסליק וגרוהול, שנאלצו לספוג את העלבון, האשימו את לאב בשטיפת מוחו של חברם ללהקה, אבל הביוגרפיות של קוביין מראות כי הרעיון לדרוש את הכסף היה על דעת עצמו, מאחר ו"הוא ידע מה הוא שווה". מרגע זה ואילך, קוביין הרוויח יותר מ-90 אחוז של התמלוגים, אולם מעולם לא חתם על חוזה שהסדיר זאת באופו חוקי ורשמי. כיום, נובוסליק וגרוהול מחזיקים בזכויות הוצאה לאור של 11 משירי נירוונה כולל 12.5 אחוז לכל אחד על "מריח כמו ריח נעורים", השיר הכי חשוב ומצליח בקריירה שלהם.

עם מותו של קוביין הלהקה גילתה כי ברשותה אוצר מוזיקלי, הכולל את האנפלגד של ה-MTV והקלטת נוספות, מה שהביא ב-1997 להקמת הסכם שותפות פיננסי עם לאב, עליו היא מצטערת עד היום. לאב טוענת כי בזמן חתימת החוזה היא היתה תחת השפעה של הרואין, שעורכי הדין שלה ייעצו לה באופן שגוי, ושג'ון ליסבה, המנהל של נירוונה, אותו, לטענתה קוביין "תיעב", ניהל את הקריירה של חברי הלהקה בתקופת הפוסט-נירוונה ודאג להם על חשבונה. מה גם שג'יל ברלינר, משפטן מוזיקלי שייצג את גרובול ונובוסליק, היה זה שהסדיר את השותפות גם בשמה. ועד שהיא הבינה את 'הקנוניה', היה כבר מאוחר מדי. אולם לאב לא אמרה נואש. כדי להתחיל בקרב המחודש היא שכרה את או ייל לואיס ג'וניור, המשפטן שהעביר למשפחתו של הנדריקס את כל הזכויות על הקלטותיו. מנגד ביקש קלי קור, המייצג את חברי נירוונה לשעבר, להעמיד את לאב לבדיקה פסיכיאטרית, בקשה שלעת עתה נשללה.

בינואר האחרון, לאב ניסתה להגיע לפשרה כדלקמן: כל השלושה (לאב, גרוהול ונובוסליק) יתחלקו ברווחים ממוצרי ניוורנה ומשירים בהם ניגנו שלושת חברי הלהקה. לנובוסליק וגרוהול תהיה את הזכות להטיל ווטו על שימוש בשירים לפרסומות, ואילו לאב דרשה לעצמה את הזכויות על כל הדמואים האקוסטיים, שיצאו תחת השם נירוונה. הפשרה, לעת עתה, נדחתה.

מה בעצם יש בבוידעם?

במרכז הדיון, גורס כריס הית' מהמגזין "רולינג סטון", עומד שיר חדש של נירוונה שטרם ראה אור בשם "You Know You Are Right", אותו הקליטה הלהקה בסיאטל בחוד ינואר 1994, שלושה חודשים לפני מותו של קוביין. נובוסליק החזיק בביתו במשך שנים את הסלילים, ועמד להכלילו בקופסה בת 36 שירים שעמדה לצאת לאור במסגרת חגיגות העשור ל"נוורמיינד". אולם לאב העדיפה להוציאו בפורמט מסחרי יותר, כדיסק בודד של אוסף להיטים, וזאת מאחר שהתברר כי מודבר במגה להיט פוטנציאלי נוסף עם שירה זועקת של קוביין ופזמון המנוני במיטב המסורת של "מריח כמו ריח נעורים" ו"Heart Shaped Box".

באותו יום הקליטה הלהקה שיר נוסף בשם "Skid Marks", מעין צ'יל אאוט של רוק, המכיל הפזמון הנושא את שם השיר בצורת זעקה החוזרת על עצמה. שיר נוסף הוא "Opinion", אות הקליט קוביין בהופעה חיה בתחנת רדיו באולימפיה, וושינגטון, בשנת 1990. "Dough, Ray and Me" הוא שיר נוסף, אותו מגדיר נובוסליק כ'יפהפה', שהקולט בטייפ ארבעה ערוצים במרתף ביתו ובו קוביין גם מתופף. "Verse Chours Verse" הוא שיר מופלא שהח"מ מכיר (ואוהב במיוחד), המחבר בין צליל פאנק אגרסיבי לבין מלודיה נהדרת המזכירה את הביטלס בתקופת "לילה של יום מפרך". השיר אומנם יצא באוסף "No Alternative", אבל לא רבים מכירים אותו. "Old Age" הוא שיר שהוקלט לפני הסשנים של "נוורמיינד", אותו העניק קוביין ללהקה של אשתו, "הול", שהוציאה אותו באי.פי "Beautiful Son". כמו כן, ברשות הלהקה מצויים הקלטות נדירות מתוך האלבום "In Utero", המיקסים הראשונים של בוטש וויג לשירי "נוורמיינד", הקלטות מהופעות בתוכניתו של ג'ון פיל בבי.בי.סי ועוד. השמועות גורסות כי קוביין השאיר כמות עצומה של חומרים: חלקם לא גמורים, אבל רבים מהם לא נופלים מן המיטב של ניוורנה. מתברר כי זעם הנעורים השתלם היטב, כפי שטען קוביין ב-"Serve The Servants", אלא שבינתיים לא ברור בדיוק למי.