איך לנצח באירוויזיון, בערך

בעוד שלושה ימים ינסו בפעם ה-47 כמה עשרות מדינות אירופאיות (פלוס אחת מזרח-תיכונית) לבחון את עצביהם של מיליוני צופים, כשהם חמושים באוסף שירים מחרידים בחלקם, מייגעים ברובם, המתחרים על המקום שיקנה למדינה אותה הם מייצגים את הזכות לבצע בשנה הבאה אותו פולחן בטריטוריה שלה. כמה נחמד, לו רק היה ניתן לוותר על הקטע בן השעתיים ולעבור היישר ללוח ההצבעה, שהוא-הוא החלק המרתק באירוע השנתי, שפעם עוד היתה לו איזו משמעות.

אבל כל עוד להצעה המהפכנית הזאת אין קונים, וגם השבוע נאלץ לעבוד בשיטה המיושנת (כן, נצפה בזה למרות הכל), נותרת שאלת מיליון הדולר בעינה: איך מנצחים? מה עושה שיר ל"אירוויזיוני"? ואיך אפשר למזער נזקים ולא לגמור את הלילה במורד הטבלה עם אופציה להישאר מחוץ למירוץ בפעם הבאה? מבט על הזוכים ב-25 השנים האחרונות מביא אותנו למספר מסקנות, תובנות והארות, שלא את כולן ניתן ליישם אבל אף אחד לא אמר שהתחרות הזאת היא התגלמות הצדק.

1. להיות אירי

ובכן, נתחיל מזה שאם אתה אירלנדי – נקודת הפתיחה שלך כבר משופרת. כי מה לעשות, סטטיסטית, אירלנד היא המדינה עם המספר הרב ביותר של זכיות בתולדות התחרות – שבע פעמים (מתוכן שלוש ברציפות – 92'-94') לקחו האירים את כל הקופה, גם אם לא תמיד בצדק. ישראל, אגב, לא במצב כל-כך רע מהבחינה הזאת: מתוך 24 ההופעות שרשמה עד כה במסגרת התחרות, שלוש זכיות זה בהחלט לא משהו שאפשר להמעיט בערכו, וממקם אותה במקום לא רע בקרב שאר המדינות (אם כי הישגי השנתיים האחרונות מאיימים לפגום בסטטוס הנוכחי).

2. להיות אשה, רצוי בחורה, הכי טוב נערה

הדרך לניצחון עוברת גם דרך מינו של האמן המבצע. וכאן, רבותי, נוק-אאוט ברור לנשים. כמחצית מהשירים שזכו ברבע המאה האחרונה בוצעו בידי זמרות, והשאר זמרים או להקות. נדמה גם שהשירים הזכורים ביותר מהאירוויזיון הם של זמרות, גם כאלה שלא העפילו למקום הראשון: אן-מארי דוד, סנדי שו, מארי מרים, קורין הרמס, סלין דיון, סנדרה קים, דנה איטנרנשיונל.

וכדי להשלים את פרופיל המבצעים, נדרש כמובן להיות בגיל המתאים. מצד אחד קל להמליץ על שיגור צעירים (גם אם המקרה של דנמרק 2000 מפריך זאת), ומצד שני, כמה לא-צעירים מוכנים להתבזות בתחרות הזאת? אולי בעשוריו הראשונים משך אליו האירוויזיון סטארים כמו קליף ריצ'ארד ושימש במה לפריצה של כשרונות צעירים כלהקת "אבבא". אבל כבר די הרבה שנים שהתחרות פסקה מלייצר מוזיקה משמעותית. קחו לדוגמה את אירוויזיון 79' שהתקיים בירושלים וכלל שירי פופ מצוינים ("ג'ינג'יס חאן", "דיסקו טנגו", סוקרטס", "קולורדו") וכמובן את "הללויה" הכובש, והשוו אותו לתחרות מהשנה שעברה. כמה שירים אתם זוכרים מאז ומעכשיו? מכל מקום, גילאי האמנים הזוכים ב-25 השנים האחרונות מאששים זאת: ניקול, ג'וני לוגאן (פעמיים), קרולה, שרלוט נילסן, סלין דיון, שלא לדבר על סנדרה קים (בת 16!). ישראל, אם כן, נמצאת השנה במצב לא רע עד עכשיו.

3. לתת בקצב

העניין החשוב יותר הוא איזה שיר לבחור. האם ללכת על מקצב דאנס עכשווי או שמא בלדה מתקתקה תנעם לאוזניהם של יותר אירופאים? הסוגיה הזו לא פשוטה כלל. ניתוח רשימת הזוכים מעלה שקיים שיוויון כמעט מוחלט בין שני הסגנונות הרווחים בתחרות. עם זאת, כדאי לשים לב שהנטייה לכיוון הקצבי גוברת ככל שמתקדמים לעבר התקופה הנוכחית. בחמש השנים האחרונות זכו אסטוניה, דנמרק, שבדיה, ישראל ובריטניה עם שירי דאנס לגווניו או לחילופין סגנונות עממיים קצביים.

4. להביא שורה אחת באנגלית (ולחזור עליה)

רבות נכתב כבר על המילים, ועל כך שרצוי לשרבב בשיר כמה בינלאומיות, קליטות ולא צורמות. זה נכון, וזה עזר לא מעט ל"הללויה", "אבניבי" ו"דיווה". גם מדינות אחרות גילו מזמן את הטריק: השיר כולו יכול להיות בשפת האם, מבלי שאיש יידע על מה מדובר, העיקר שבפזמון תצוץ שוב ושוב שורת מחץ, מטופשת ככל שתהיה, נהירה לכולם, ושתידבק ותהדהד במוחות עד גועל. יוגוסלביה (לשעבר), למשל, שלחה ב-89' את להקת ריבה ששורה אחת באנגלית – Rock me, baby – שחזרה על עצמה למעלה מ-20 פעם במהלך השיר, הספיקה לה כדי לחזור הביתה יחד עם האירוויזיון עצמו, וממש לא ברור למה. טוטו קוטוניו ראה כי טוב ושנה לאחר מכן עשה שימוש מבריק באותה שיטה בדיוק: בסוף כל בית ובסוף כל פזמון בשיר האיטלקי חזרה בקביעות השורה "Unite unite Europe", וסחפה את אנשי היבשת להצביע עבורו. כל זה אמנם פחות רלוונטי היום, בעידן בו כל מדינה יכולה לשלוח שיר באנגלית, אבל שיטת הסלוגנים היא עדיין המרשם היותר בדוק להצלחה.

5. להביא אותה ביציאה נימוסית כלשהי

על הלחנים אין צורך להרחיב. זה לא המקום ליצירות מורכבות, אבל מוטב שלא להיסחף בשבלוניות מושלמת. הניסיון מוכיח שמשתלם להפתיע, לגוון, לצאת מעט מהמסגרת, גם אם לא להתפרע ממש. ברור, יש פה עניין של מזל, אולי פוליטיקה פה וושם, ומה שעבד לפני שנה לא בהכרח ימצא סביבה אוהדת השנה. בכל מקרה, כנהוג לומר, אפשר לנסות.