בואי אהובתי, ניסע לישון במקום אחר

"את יודעת," אמרתי לה, "בואי נסגור את הטלוויזיה, אנחנו כבר יושבים שבועיים מול המסך, בואי ניסע לטייל." היא כבר שנים לא שמעה את המשפט הזה ממני. כל מה שרציתי, שנעמוד מחובקים ונביט בנוף. סתם נוף. רגיל. אפילו שייראה הכי קיטשי בעולם, ממש לא היה לי חשוב. היא תעמוד מלפנים, אני אעמוד מאחוריה ואחבק אותה בעדינות, ונשתוק.

היא הסתכלה אלי והבינה. "חכה, אני מביאה כורסה משלי לשבת לידך." שמחתי שאני לא לבד, ואני איתה. סידרנו לנו את הכורסאות צמודות. חיבקתי אותה ושאלתי, "נכון את רוצה להתחיל מפריז?" "כן, כן, כן. אבל זה לא שונה ממה שבדרך כלל אתה עושה במסעות שלך? לא יגידו לך כלום בעבודה?" "זה ממש לא משנה עכשיו, כל עוד יש להם חדשות בלי סוף, אף אחד לא ישים לב, וגם נשים קצת תמונות של טבע ושל נופים מדהימים, ואולי נמצא איזה שלכת. מאיזו תחנה רכבת את רוצה לצאת?" היא צחקה, "הרגילה שלנו, זאת שאנחנו אוהבים אותה והיא אותנו."

קודם הראיתי לה את הזוג המחובק שמביט לעבר השקיעה ב-Nova Scotia שבקנדה (לינק: מימין למטה, תחת "אתרים נוספים). היא אמרה, "נכון אתה תהיה גם מוכן לעמוד קדימה ושאני אחבק אותך?" צחקתי, באותה שנייה הגיע בטלוויזיה עוד עדכון ספוג דם, וישר עלה עוד איש עם מדי-צבא לנתח. סגרתי בתיבת החשמל את כל המפסקים שבבית, והשארתי רק את המחשב עובד. "יאללה, בוא לתחנה, נתפוס את הרכבת הראשונה." "עוד רגע, חכי, בואי נראה קצת קיטש, תמונות של תיירים, כל האתר הזה מלא עשרות תמונות. עוד שתיים וזהו, אחר כך עולים לרכבת." "תסתכל אתה, אני רוצה כבר להרגיש את הנוף חולף לי בלי סוף מול העיניים, רוצה לנסוע."

"תעצמי עיניים לרגע." ראיתי שהיא מציצה, שתקתי. תוך רגע הופיעה על המסך תחנת הרכבת Gare d'Austerlitz (לינק: מימין למטה, תחת "אתרים נוספים). פעם, כשלא ישבנו על כורסאות, תמיד התחבקנו שם. היינו יושבים בשקט ומבלים בהתבוננות בלוח הענקי של יעדי הנסיעות. מעולם לא לקחנו משם רכבת לשום מקום. אני הייתי הולך להביא קפה ושואל לאן יצאו רכבות ומה בדיוק הפסדתי על הלוח. "מוסקבה, אבל זאת רכבת איטית, היה כתוב. וגם היתה אחת לאיסלנד, ואחת שביטלו אותה, זאת של רומא." כשהיא הלכה להביא קפה, הסתכלתי על האנשים שעולים על הרכבות. "נשבע לך, ראיתי אחד יותר שמן ממני, תאמיני לי, והיה גם זוג שהתנשק לשלום." "תן נשיקה." התנשקנו מכורסה לכורסה. "יאללה, לפראג, נוסעים?" "רגע, תן לחצות את צרפת, שיהיה לנו ירוק, תמונות של עצים, זה טוב שתהיה לך תמונה לכתבה, לא? ובוא ניסע ברכבת קיטור, נבקש מהנהג לעשות טוטוטו עם הצופר, חזק."

סגרנו את דלת המרפסת, יותר מדי קולות צפירה משטרתית הפריעו לנו. אי-אפשר היה לקרב יותר את הכורסאות, היא התיישבה לי על הרגליים. תוך כדי נסיעה ברכבת קיטור איטית, הראיתי לה את הקיטש הקנדי. "תראי ירח מלא מעל עיר, תראי ים שמגיע עד הבתים." היא הסתכלה רק על הירוק הצרפתי, אני לא מכיר מישהי שאוהבת לראות ירוק יותר ממנה. ואני כבר בדקתי מחירים של הדירות בסקוטלנד החדשה הקנדית. "בוא נלך שוב לראות אולי הזוג המתחבק פינה לנו את הגבעה." התחבקנו בישיבה. הזוג עוד עמד שם באותו חיבוק. נדמה היה שאף אחד לא יוותר על הגבעה השקטה שלו. האהובה שלי לא ממש מצאה סיבה לעבור דווקא לעיר גדולה. ברוגע החלטנו, פראג.

לא חיפשנו את אתרי התיירים, לא עניין אותנו להביט בגשרים, רצינו עוד לנסוע, להמשיך כל הלילה. קצת לחיצות על עכבר הנסיעות, ומצאנו רכבת חשמלית. כל כך רצינו לעלות עליה, לראות לאן היא מגיעה. קשה היה לעלות על החשמלית, היא בדיוק יצאה מהתחנה. בעצם, איש לא עלה על החשמלית שלנו, וצחקנו שכל המקומות היו יכולים להיות שלנו. הפסדנו עוד חיבוק של אהבה על מושב של חשמלית בפראג (לינק: מימין למטה, תחת "אתרים נוספים).

היא אמרה שהיא עייפה, אני אמרתי שאחפש לנו מקום לישון. "מה, לא נרדמים על הכורסה?" היא התפלאה. "מה פתאום, הולכים למצוא תחנת רכבת לישון בה." היא רק רצתה לחזור לירוק של צרפת. האור מבחוץ התחיל להאיר את החדר, וידעתי שכדאי להזדרז.

מצאתי תחנה נטושה, מראשית שנות ה-50, בעיר באפאלו (לינק: מימין למטה, תחת "אתרים נוספים). מזל שעלתה תמונת חדר האוכל הענקי של תחנת הרכבת. עשרות כיסאות מחכים רק לנו. רציתי להזמין פנקייק, וגם לחמנייה עם נקניקיה מלאה בחרדל, אבל אף מלצר לא ניגש אלינו. היא כבר נרדמה ואני חיפשתי את המקום שבו לא יהיה מי שיפריע לנו לישון מחובקים. כנראה העיר באפאלו כבר ויתרה על מספר תחנות. "קומי, מצאתי, תראי איזה יופי, בואי ניכנס, נשכב על הרצפה או אולי נמצא ספסל שעדיין לא מתפורר." היא ראתה את התמונה, חיבקה אותי ואמרה, "בוא נישאר כאן, מחר תראה לי אולי כבר יש כלניות באיזה מקום, ואולי נמצא משהו..." היא נרדמה שוב.

ראשה היה על כתפי, לא העזתי לזוז, גם אחרי מסע כורסה מגיע לעייפים לנוח. נכנסתי לתחנה הישנה. הכול היה מלוכלך, אף אחד לא דואג למקום הזה, שוטטתי לראות אולי בכל זאת מישהו נמצא שם. ואז היא העבירה את ידה סביב ראשי ואמרה, "די. לישון עכשיו. הכי כיף על הכורסה שלך."