יש ביטחון באור של שרון

החזרה של שרון מולדאבי אל מדפי חנויות התקליטים ואל הבמה לאחר שש שנות שתיקה לא זכתה לעודפי תשומת לב. עם זאת, ואולי על אף זאת, ניפק אמש מולדאבי מופע רוקנרול אינטימי אקוסטי משובח, העולה על אלבומו "האור בפנים" שיצא השנה - מופע המציג אותו בגרסתו המעודכנת והמשוכללת – משורר רוק בוגר ואיכותי עם יכולות שירה טובות מאי פעם.

על הבמה הקטנה של הקאמלוט, מול כ-30 איש בלבד בקהל, עולים מולדאבי והגיטריסט שיף ערד (שניגן באלבום הרביעי ובאוסף של "איפה הילד") עוטים גיטרות אקוסטיות ויוצאים למסע בנבכי שני אלבומי הסולו של מולדאבי ואלבומה של "גן חיות", להקת העבר המנוחה שלו. הרפרנס הברור כמעט מאליו הוא מופעי האנפלאגד של אמ.טי.וי, ובראשם כמובן מופע האנפלאגד של נירוואנה משנת 93'. קורט קוביין, סולן נירוואנה המנוח, הוא לא רק אחד מגיבורי התרבות של מולדאבי, אלא, כך מתברר, אחת משתי הדמויות המשפיעות עליו ביותר באופן הגשתו את השירים. השניה היא, כמובן, בונו.

חום, מתיקות ותשוקה

השירה של מולדאבי, למן הרגע הראשון, מפתיעה בעוצמתה, בחום שלה, בדינאמיות. מי שציפה למופע אינטימי, שקט, רך ומלטף, מתבדה, וזוכה תחת זאת להאזין לביצועים חזקים וסוחפים, שמבליטים את יכולותיו הנהדרות של הגרון של שרון. מולדאבי שר רוקנרול, שעל פי מיטב המסורת האמריקנית ממנה הוא נהנה לשאוב השפעות, מחובר בממד העומק שלו לשורש שחור ויציב, שמזין כלפי מעלה את השירה הלבנה. הוא מפגין מנעד רחב יחסית, בקול עמוק ובוגר, שעוטף את האוזניים בשמיכה כבדה ונעימה, יודע ללחוץ על המיתרים עד סף הדיסטורשן, ולהרפות כשצריך. בהתחלה, כששירים כמו 'ירח כחול' ו'כנפיים' (נעמי) זוכים לפרשנות אנרגטית, זה מעט צורם, אבל כשבהמשך הוא נשמע כמו שילוב ישראלי ייחודי בין סולן יו-2 לבין קוביין, נותר רק להתרצות.

עבודת הגיטרות המשותפת של מולדאבי וערד ראויה להערכה. מולדאבי מתגלה כגיטריסט קצב נחמד, מעבר למצופה. ערד, חד ומדויק כמו פרסומת לטושיבה, לוקח על האקוסטית סולואים עדינים, קטנים ויפים, לא מתוחכמים מדי, אבל גם לא מתחכמים. כשמולדאבי מצרף במפתיע מפוחית בשניים-שלושה שירים מתגבר האפיל האמריקני שלו. בדומה ל'גאולה' של חמי רודנר, שהפיק עבור מולדאבי את התקליט, ניכרת בעיבודים עצמם ההשראה האמריקנית, הכמו-וודסטוקית. האינטרפרטציה הרית'ם-נ'-בלוזית ניכרת בשירים כמו "עלמה", שבתקליט היה רגוע בהרבה, ושיר הנושא, "האור בפנים", אחד מהיותר יפים שכתב.

אחד מרגעי השיא של ההופעה הוא הביצוע ל"חם ומתוק" של "גן חיות". שיר שכל מה שנדרש בו הוא לעצום את העיניים לארבע דקות, לחזור במנהרת הזמן לרוקסן, ולדמיין את מולדאבי מוריד את החולצה מול 300 בנות צורחות. נעימות לא פחות הן גרסאות הכיסוי ל"גוד ביי רובי טיוזדיי" של הסטונז, "ריץ' אאוט" של ארבע הפסגות ו"דיזייר" של יו-2, בהן מנקז מולדאבי לתוכו קלאסיקות רוקנרול ומוציא אותן החוצה דרך הפילטרים שלו, כשהוא נותן את עצמו כפי שהוא, בלי לשחק משחקים, והכי טוב שהוא יכול.

המוזיקה בפנים, השירים כנים

אחרי עשור על הבמה, בין הפסקות ארוכות, נשאר מולדאבי רומנטיקן של מוזיקה לא פחות משהוא רומנטיקן של נשים. שתי האהבות הגדולות הללו זוכות אצלו לטיפול מסור מהצד המילולי. כתיבת הטקסטים שלו עשירה, עשויה היטב, כמעט ללא פספוסים. הפורמט האנפלאגדי מוציא החוצה את השירים עצמם, ואז מתברר שלא סתם לוקח לו זמן ארוך יחסית בין תקליט לתקליט. רמת ההשקעה והגימור של השירים עצמם היא גבוהה. אפילו קטע כמו 'המוזיקה בפנים', שבתקופת 'גן חיות' נשמע מעט בנאלי, כמו נולד מחדש כשאפשר פתאום להבין כל מילה ומילה.

לאורך הערב כולו מנסה מולדאבי לתקשר בגובה העיניים עם הקהל, שנותר, כלפי חוץ לפחות, די אדיש. לפרקים נדמה שהוא כמו מגיש את השירים של עצמו כאילו היה שדרן בתחנת רדיו פרטית. כמעט כל שיר מלווה בהסבר קצר, שמלווה בדרך כלל בקורטוב של הומור ובהרבה אהבה למוזיקה. הכנות שלו כובשת, ואישיותו וסיפורי ילדותו יוצאים החוצה, מבלי לחשוש מחשיפה, בשירים כמו 'הליצן' ו'אבא'. מולדאבי, שהכריזמה שלו הקיפה פעם את הרוקסן ופסטיבל רוק בים האדום, מסוגל למלא בקלות בנוכחות שלו מקומות גדולים יותר מהקאמלוט, אבל בינתיים נראה שהפורמט האינטימי יושב עליו בול. ובכל זאת הוא ראוי ליותר. ליותר מ-30 איש שימחאו לו כפיים בנימוס. אולי זה יקרה בתקליט הבא.