אתגר? בקושי

הספרות העברית עניה מדי בכותרים לבני הנעורים. טוב שיש אתגר קרת, והנה הוא מספק עוד אחד, חמוד נורא, מלא הברקות, פיתולי עלילה מפתיעים עד מאוד, קצת כואב וקצת מצחיק, קצת מתוק וקצת מריר, ממש אחלה, יהיה רב מכר, הכל מצוין – אבל מי שחושב שמדובר בספרות רצינית, טועה וגם מטעה.

"אניהו" קוראים לאסופה של 34 סיפורים קצרצרים (140 עמודים ברוטו). הגיבורים: "אני" סיפורי, בדרך כלל ילד או עלם, וגם אם מדובר באדם בוגר, הוא ממש לא מתעסק בשום דבר שמעבר לשדה ראייה צר מאוד, וקצר מאוד. הסיפורים מתרחשים בפיסות זמן באורך של קליפ, ומידת הריגוש והעניין שבהם לא נמשכת הרבה מעבר לזה.

קרת הוא אמן של לשון. היא הופכת בידו לפלסטלינה ורודה, והוא מעצב אותה היטב על פי דרכו: הכל "חלק", זורם, נהיר, קריא, עדכני, עכשווי, נחמד, בגובה העיניים. רק בטעות קראו לזה פעם "שפה רזה". זוהי שפת הדוברים של קרת: כשילד בן תשע מספר בגוף ראשון מעשייה על אודות גורלו של הכלב שלו ("יורים בטוביה"), מי שמצפה כי הילד ידבר עמוס עוזית או אלף-בית יהושועאית, לא מבין דבר וחצי דבר בעקרונות ההלימה בין שפת הדובר לשפת הכתוב. כשחלכא ונדכא שמשמש כנהג בוס של חלכא אחר ("בני בגאז'") מתבונן במה שקורה לבוס שלו, אי אפשר ולא צריך שהוא ינפק לנו איבחונים פסיכולוגיסטיים מרשימים על אודות מעבידו או על אודות עצמו. לו היה עושה כן, הסיפור היה לוקה בחוסר אמינות פאתטי. אז אם הכל בסדר – מה, בעצם, לא כל כך טוב, אפילו משעמם, וקצת מדאיג את מי שעוקב אחרי הקריירה המזהירה של קרת?

לא מוכן לגדול

אם תשובו ל"צינורות", ספר סיפוריו הראשון, תמצאו יותר ברק. אם תשובו ל"געגועי לקיסינג'ר", תגלו יותר תחכום. אם לא מתרחשת כאן רגרסיה של ממש – הן ברוחב היריעה, הן בעומק הטיפול בנושאים והן בבריחה המתמשכת לעולמותיהם החלקיים של מספרים-ילדים, אז יש לפחות תחושה של דריכה במקום. במלים אחרות: הכשרון לא מתפתח. בכלל. להיפך, הוא מתמחזר ומתפזר, מתבזר ומתעלק על עצמו, כי אם אין דבר מצליח כמו ההצלחה, ולמה בעצם לא להמשיך בדיוק כמו ברב המכר הקודם?

את התשובה רצוי שיוצר יחפש קצת בתוך עצמו. קרת באמת ניחן בברק אינטלקטואלי שמאפשר לו לעשות כן, ואפילו ביסודיות יתרה. סופרים שואפים להתפתח ולהשתכלל, אבל ייתכן שיש גם כאלה שלא ממש מוכנים לגדול, או ליטול סיכון, או לכתוב משהו שיזעזע את הנחמדות הכללית של יצירתם. גם בכך אין כל פסול. עם זאת, חבל מאוד – מנקודת מבטם של חובבי סיפורת עברית רצינית – שלא צומח כאן יוצר עם מחוייבות עמוקה יותר ליצירה של עצמו. "מחויבות" פירושה שיוצר מוכן להסתכן בבריאת קונפליקטים בוגרים סבוכים, גם כאלה שאין להם פתרון בפואנטה מהדהדת בתום שלושה עמודים. ועוד פירושה, שיוצר מוכן לפעמים לוותר על העונג המיידי של הקורא לטובת התבוננות בוחנת יותר של הסיטואציה שאליה נקלע המספר. קרת לא מנסה אפילו להתמודד עם אפשרויות היצירה הגלומות בסיטואציות העלילתיות שלו: הוא פשוט שופך אותן על הנייר, כהווייתן ובלשון דובריהן, וגמרנו, יאללה, לסיפור הבא.

דוגמה אחת, ברשותכם, מן הסיפור "שדיים של בת שמונה עשרה", שנמשך – למרבה השמחה – רק מעמוד 97 עד תחילת עמוד 100. הנה הפסקה הראשונה. "'אין כמו שדיים של בת שמונה עשרה', אמר נהג המונית וצפר לאחת שהיתה מספיק תמימה להסתובב, 'תאמין לי, אתה טוחן אחת-שתיים כאלה ביום, נעלמת לך הקרחת', ואחרי זה צחק ונגע לעצמו באיפה שפעם היה לו שיער. 'אל תראה אותי ככה. אני, יש לי שני ילדים בגיל הזה, ואם הבת שלי היתה הולכת עם איזה חטייאר בגילי – לא יודע מה הייתי עושה לה. אבל אין מה לעשות, ככה זה, זה הטבע, ככה אלוהים ברא אותנו, לא? אז מה, שאני אתבייש בזה? הנה, תראה את זאת', צפר לאחת עם ווקמן שהמשיכה ללכת. 'כמה היית נותן לה? שש עשרה? ותראה איזה תחת. פייר, לא היית מביא לה?' הוא צפר עוד כמה צפירות לפני שהתייאש, 'לא שומעת כלום זאתי', הסביר, 'בגלל הטייפ. נשבע לך, אחרי שאתה רואה אחת כזאת, איך אתה יכול אחר כך לחזור לאישה'".

בהמשך יתברר כי נהג המונית גרוש, כי הכל בגלל אסון המסוקים, כי מאחורי כל זה חבויה חרדה עצומה שהיא עצם טבעה של הישראליות בשנים האחרונות – וחוץ מזה, כלום. לשון פלסטית, סיטואציה מצויירת במהירות, עומק של סלוטייפ. והחומרים, תשאלו? אחלה חומרים. אהבה וכאב, ייאוש ובדידות, רצון גדול לברוח מן המקום הזה, צער וחמלה, הסתבכויות והתרות. חומרים מהחיים של כו-לם, מחזי תיווך ועד לבלונדה המחומצנת ועד לכל-אדם הישראלי בסיפור השילדי "אניהו". אבל ספרות אינה חומרים. החומרים הם ה"מה", ובאמנות, מה שחשוב באמת הוא ה"איך". אז איך הספר החדש של אתגר קרת? ממש נורא נחמד. גומרים-הולכים. שוכחים ברגע. מאוד מתאים לרגע מסוים בחיים, בערך בין גיל 14 ל-16. מאוד מומלץ לאוהבי "באדולינה" ו"פרא". אוהבי "מישהו לרוץ איתו" ימצאו שהסיפורים קצת ילדותיים מדי. אוהבי ריימונד קארבר יצחקקו קצת כשעוד ינסו להשוות בין הכותבים. ומי שאוהב לנסוע ברכבת עם ספר שממש לא צריך לחשוב עליו אפילו לרגע, בין תל אביב לנהריה, מוזמן בהחלט להצטייד ב"אניהו".