שפת התנועות הנדיבות

זהו תיאטרון אחר. לא דומה בכלום למה שכל אחד מאתנו מדמה בעיניו כשאומרים לו "תיאטרון". זהו מופע גרנדיוזי, עם שחקנים-זמרים ששרים-קוראים, עם רקדנים עטויי מסכות נהדרות, עם במה בעיצוב מפתיע – עמוק ורב-מימדי, עם תנועת-מחול בלתי פוסקת, עם אורות וצללים. גם מי שצלילי השפה הקוריאנית זרים לאוזנו אינו יכול שלא להתמכר לעושר המגוון של צלילים וקריאות גרוניות נוגעות ללב. גם מי שהמחוות הגדולות, הטקסיות, משונות לעיניו המורגלות באנדרסטייטמנט (היחסי) של התיאטרון המערבי, אינו יכול שלא להתחבר, בסופו של דבר, לשפת התנועות הנדיבות הללו.
"המלך אורו" הוא ואריציה קוריאנית של "המלך ליר" – הנודעת שבטרגדיות של ויליאם שיקספיר. אלא שלבסיס הסיפורי של שיקספיר נוסף מימד פנטסטי מן המיתולוגיה הקוריאנית, שמשנה את המסר השיקספירי מיסודו. תזכורת: "המלך ליר" הוא סיפורו של מלך קשיש המעביר את מלכותו לשתי בנותיו הבוגרות. אלה, מרגע שהשלטון עובר לידיהן, מנדות את האב, מתנכרות לו ומשגרות אותו חסר-כל אל השיגעון. אלא שהגורל נוקם במי שנתנו לגסות-הלב, לבוגדנות, ליצר השררה ולתאוות הכוח לשלוט בהם. ולכן הארץ שהותיר ליר בידי משפחתו הבוגדנית נסחפת אל מסכת רוויית דמים של תככים, מלחמות אחים והרבה מוות. רק נפש אוהבת אחת נותרה לליר, בתו הצעירה האוהבת אותו אהבה שלמה, אך גם סופה, כסופו של ליר עצמו - מוות. שיקספיר מאבחן משהו בסיסי רע בטבע האנושי: הזיקה הישירה שבין התאוות לכוח לבין הפקרת כל אנושיות וחמלה.
סיפורו של "המלך אורו" זהה, אך בגירסה הקוריאנית נוסף מימד חדש שנותן לכל המחזה משמעות אחרת: הנסיכה באריו - הבת הצעירה והטובה – נכונה לכל קורבן, ובלבד שתושיע את אביה משיגעונו ומחרפתו. נאמנותה המוחלטת מביאה אותה אל קצהו של עולם החיים ואל פתח עולם השאול. באריו נכונה לקפוץ אל תהום המוות ובלבד שתצליח לזכות, במחיר חייה, בכד ובו מי אלים שיושיעו את אביה. המהלך הזה מוליך את המחזה הקוריאני אל מחוז חדש, מפייס ואופטימי, שאיננו בגרסת המקור המערבית. באריו מזנקת אל מותה-ישועתה ונחלצת מן התהום כשבידה לא רק מי חיים לאביה, אלא גם סגולות של שמאן – אותו כהן שתפקידו לתווך בין העולם שעל פני האדמה לבין עולם הרוחות, בין הטבעי לעל-טבעי. מעתה היא אינה רק הבת הטוטאלית אלא גם כוהנת שתפקידה להוליך את נשמות בני-האדם שזה עתה סיימו את חייהם אל משכן מותם.
וכך, בסוף ההצגה, לאחר שכל רעי הלב מוצאים את מותם-עונשם והמלך אורו מת משברון לב, לוקחת הנסיכה באריו – נציגת הטוב האנושי והאהבה שלא-לשמה – את נשמות הטובים והרעים כאחד למחול טקסי משותף שיש בו משום גאולה מכל האנושי-ארצי-חומרי ומעבר לחיים חדשים.

לבי במזרח ואני בסוף מערב

"המלך אורו" ממשיך היכן ש"המלך ליר" עצר. אצל שיקספיר אין כל חמלה, כולם מתים וליר מותיר את צופיו עם תחושה טראגית של הבלות החיים, בוז לתשוקה האנושית שהיא חסרת תכלית ותוצאתה הוא אך מוות ושברון לב. ואילו אורו מותיר את צופיו בתחושה שמעבר לעכשווי ולארצי ישנה מהות נוספת, ראויה יותר, המעניקה פרופורציה למציאות ומסייעת לכולנו להכיר בכך שלמרות הסחי האנושי יש בעולם גם אפשרות ליופי ולחמלה, לשלום ולאחווה, והם-הם תכליתנו האמיתית.
כמובן שלא נפקד כאן מקומו של המסר הפוליטי, ויבין כל אחד כרצונו את דברי ה"ליצנים" המלווים את המלך אורו: "מסימני התקופה: עיוורים הולכים אחרי משוגעים... (אכן)... חיי אדם הם נהר זורם והעולם הזה הוא במה גדולה לשוטים".
ובנוסף לייחוד ולמקוריות של הוואריציה הקוריאנית, ראינו אתמול גם הפקה מזהירה שעושה שימוש במגוון עצום של טכניקות בימתיות: כוריאוגרפיה של קטעי קרב עם אלמנטים של טקוואנדו (אמנות הלחימה הקוריאנית), ריקודי מסיכות, ריקודי מניפות, ציטטות טקסיות, מוסיקה קוריאנית-עממית (עם תופים וחליל רועים), אקרובטיקה, תיאטרון בובות ושימוש ויזואלי מרתק באור ובאפלולית. וכל אלה אינם אלא תרגום תיאטרוני מודרני ורב-משתתפים של מופע הפאנסורי המסורתי – מתכונת הדרמה הקוריאנית העממית שבמקורה סיפרה לקהלה סיפור באמצעות מספר-משורר-מרקד-אקרובט אחד מלווה בנגן תוף.
ולבסוף, כמה מילים על חוויית תיאטרון המזרח הרחוק מנקודת מבט מערבית: התיאטרון הזה הוא בעצם תיאטרון טקסי. מן הסתם הצופים הקוריאניים, שאמונים על השפה החזותית והאסוציאטיבית ומזהים את הציטטות המסורתיות, מבינים את מה שאנחנו מנועים מלהבין. אבל אנחנו יכולים לחוש. ואחת ההצלחות הגדולות של ההצגה אמש היא בכך שמעבר למחוות הטקסיות בקעו גם קולות אינדבידואליים, אנושיים "אמיתיים". בוודאי כך אצל הכוכבת הראשית פארק א-רי, ששיחקה את הבת הטובה, הנסיכה באריו.

"המלך אורו", בביצוע התיאטרון הלאומי של קוריאה, אמש, בפסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים

*