החייל האמיץ מל

יש לו כבר רקורד בסרטי מלחמות. למשל "גליפולי", על הקרב של האוסטרלים נגד הטורקים בחופי גליפולי. או "לב אמיץ", שהתחולל על רקע מלחמת העצמאות הסקוטית (אותו גם ביים, ואף זכה על כך ב"אוסקר"). או "הפטריוט", על מלחמת האמריקאים בבריטים בראשית התהוות ארצות הברית. עכשיו מל גיבסון, 46, נוחת על עוד סרט מלחמה, חזק ואגרסיבי לא פחות, "חיילים היינו" (בימוי: רנדל וואלאס, תסריטאי "לב אמיץ"), המחזיר אותנו לז'אנר סרטי מלחמת וייטנאם (שכידוע כבר משופע ביצירות לעייפה, מכל זווית אפשרית).

שיבתם של סרטי וייטנאם לקולנוע (ראה מסגרת) היא חדשה עתה, למרות שז'אנר סרטי המלחמה בכלל חזר בשנים האחרונות למסכי הוליווד. מסרטי מלחמת העולם השנייה ("להציל את טוראי ראיין" ו"הקו האדום") ועד מערכות טריות יותר, כמו מלחמת המפרץ ("שלושה מלכים"), המלחמה ביוגוסלביה ("מאחורי קווי האויב") או ההסתבכות האמריקאית בסומליה ("בלאק הוק דאון").

הסרט "חיילים היינו", המבוסס על הספר "חיילים היינו פעם... וצעירים", שכתבו קולונל האל מור (אותו מגלם גיבסון) והכתב הצבאי ג'ו גאלאוויי, מתמקד בקרב עקוב מדם שהתרחש ב-1965 במשך שלושה ימים בין 400 לוחמים אמריקאים (בפיקודו של מור) ל-2,000 חיילים צפון וייטנאמים נחושים בעמק לה דראנג (הידוע לשימצה כעמק המוות). בקרב, אחד הראשונים שבין חיילי ארה"ב לווייטנאמים, נהרגו 234 חיילים אמריקאים. "התסריט של רנדל סיקרן אותי ובעקבותיו קראתי את הספר", מגלה גיבסון. "וזו היתה עבורי חוויה מרגשת. אחר כך פגשתי את החבר'ה שלחמו שם בגבורה, וזו היתה חוויה עוד יותר נוגעת".

אבל הסרט לא מתמקד אך ורק באירועים בשדה הקרב, אלא מציג את משפחות הלוחמים, בעיקר נשותיהם, הנשארות, דואגות, במגורים שבבסיס הצבאי של היחידה. הן מוצאות לעצמן עיסוקים חברתיים שונים כדי להתמודד עם ההמתנה מורטת העצבים, ורבות מהן אף מקבלות מאוחר יותר את הבשורות המרות על נפילת הבעלים. בין השחקנים מדלן סטו (כאשתו של מור, ג'ולי), גרג קיניר, סאם אליוט, כריס קליין וקארי ראסל.

גיבסון פגש את מור, שהיה בן 79 בעת הצילומים, וניסה לברר אצלו כיצד מצא את התושייה ואת עוז הרוח להנהיג את חייליו בחזית, בלוחמה בשטח קטן מאוד, פנים אל פנים מול כוח וייטנאמי הרבה יותר גדול. "חשבתי לעצמי, איך האיש הזה תיפקד, איך הוא היה מסוגל לעשות את מה שעשה?", אומר גיבסון. "וכשפגשתי אותו, התשובות החלו להגיע מעצמן. ניסיתי לברר מי הוא היה, והתברר לי למה אנשיו אהבו אותו. הסיבה פשוטה: משום שהוא אהב אותם".

ביימת את "לב אמיץ" על פי תסריטו של וואלאס, וכעת הוא ביים אותך. זה לא מוזר?

"למען האמת, זה נראה מאוד טבעי. מייד בהתחלה ראיתי שיש לו דרך ברורה משלו לגולל את הסיפור, אז פשוט לא התערבתי בכלל בעבודתו, ופשוט צפיתי בו עושה זאת. זה היה גדול, ובעת הצילומים רחשתי אליו המון אמון".

מה גורם לך לחזור שוב ושוב לסרטי מלחמה?

"הם מרתקים. אני חושב שכל סיפורי סרטי המלחמה מנסים לגולל את החוויה האנושית ולהמחיש את יכולותיה של רוח האדם. ואין דבר טוב יותר מלהראות את האדם בנסיבות קשות - שכתוצאה מהן מתפתחים יכולות הנפש וכוח הרצון שלו - מאשר במצב של מלחמה. עבורי זהו אישור לכך שדברים טובים יכולים לצוץ אפילו מהמקומות הגרועים ביותר".

"חיילים היינו" שונה מאוד מסרטך הקודם, "מה נשים רוצות". מה אתה מעדיף, דרמות או קומדיות?

"אני פחות שוחה בקומדיות, ולפיכך לא מרגיש שאני סמכות בז'אנר הזה".

לא בעניין קומדיות? הרי הפקת תוכנית טלוויזיה על שלישיית הבדרנים האמריקאית "שלושת הסטוג'ים".

"כן, אבל זווית ההתייחסות פה משחקת תפקיד חשוב. כל אחד רואה זאת בעיניים אחרות. בעיני, למשל, 'פייבאק' היה סרט מצחיק, אבל לא הרבה חשבו כמוני. האמת, לא אכפת לי מה חושבים, כל עוד הסרט עושה הרבה כסף בקופות... ואני עדיין חושב שלא אני בדיוק האיש שצריך להציג לו שאלות בענייני הומור".

נעבור לדמויות שגילמת שכבר הפכו לקלאסיקה. מקס הזועם, למשל. נראה לך שתחזור אליו?

"אני לא יודע. יש שמועות שמישהו רוקח משהו בנדון. נחכה ונראה אם ייצא מזה משהו".

מה עם דמות השוטר מרטין ריגס ו"נשק קטלני 5"?

"הסרט הראשון בסידרה היה לדעתי הכי טוב, והקדים את זמנו. על פרק נוסף אני אפילו לא יכול לחשוב. לא נראה לי שזה אפשרי".

"לב אמיץ" זיכה אותך בהצלחה גדולה כבמאי. מדוע לא ביימת מאז?

"כשאתה הולך לביים סרט, אתה יודע שאתה צריך להקדיש לעניין שנתיים מחייך. זו חוויה גדולה מהחיים, כמו נישואין, ואתה לא רוצה לגמור כשאתה חולק את מיטתך עם מישהי שלא בא לך עליה. לפיכך אתה חייב להיות מאוד ביקורתי בשיפוט שלך ובבחירות שאתה עושה. לוקח הרבה זמן להיכנס לזה, לחפש את הפרויקט הנכון ולדעת שבחרת משהו שבאמת מעניין אותך".

וייטנאם מהסרטים

החיטוט בטראומה הווייטנאמית תפס במרוצת השנים "מקום של כבוד" בקולנוע האמריקאי. הסנונית הראשונה, היוצאת דופן, היתה "הכומתות הירוקות" (68'), של ג'ון וויין, סרט פטריוטי מיליטנטי שנעשה בזמן המלחמה. אבל פרט לכך, לקח ליוצרי הסרטים בערך עשור מאז סיום המלחמה, כדי לאפס את כוונות המצלמות לעבר אותה ביצה מדממת, שאמריקה נכנסה אליה - ואשר הפכה להסתבכות שהלכה וגבתה יותר ויותר הרוגים ונפגעים - ואשר ממנה נאלצה בסוף להתקפל עם הזנב בין הרגליים. רוב הסרטים חיטטו בעוז במורסה שמסרבת להגליד עד היום, והעבירו ביקורת קשה על המעורבות האמריקאית המיותרת באסיה, שהותירה המון קורבנות, מתים וחיים.

הגל הראשון החל לקראת סוף שנות ה-70, כשהסנונית הפותחת היא "גיבורים" (77') של ג'רמי פול קגאן. שנה לאחר מכן יצא "השיבה הביתה" של האל אשבי, ולצידו "צייד הצבאים" המופתי של מייקל צ'ימינו. שנה לאחר מכן, ב-79', עלתה למסכים יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו", כשבשנה החולפת הוציא הבמאי את גירסתו המלאה, הארוכה כמעט בשעה מהמקור. הגל השני של סרטי וייטנאם תקף את המסכים במחצית השנייה של שנות ה-80. זה החל עם "פלאטון" (86') המצוין של אוליבר סטון, ובעקבותיו "מטאל ג'אקט" (87') המופלא של סטנלי קיובריק ו"זעקת הנשרים" (87') של ג'ון אירווין. אוליבר סטון חזר לעסוק בנושא בעוצמה ב-89', עם "נולד ב-4 ביולי" המעולה שלו. בראיין דה פאלמה תרם את חלקו לז'אנר ב"חטאי מלחמה" (89'), ואת העשור סגר אדריאן לין, שטיפל בהנג-אובר הפסיכולוגי של המלחמה ב"סולם יעקב" (90'). סטון חזר פעם נוספת לשדות הקרב של וייטנאם ב"שמיים וארץ" (93'). והיו עוד כמה וכמה סרטים שעסקו בנושא באופן ישיר או עקיף, בהם בין היתר הרמבו הראשון, "משחק הדמים" (82'), של טד קוטשף. את הצד המחויך (עד כמה שאפשר) של הסצינה סיפק בארי לבינסון עם "בוקר טוב וייטנאם" (87').

מבחן המיתוסים

ישנם כמה מיתוסים - ספק אמיתיים, ספק מומצאים - שמסופרים תמיד בהקשר לביוגרפיה ולקריירה של מל גיבסון. לאחרונה הוא התבקש להתעמת איתם פרונטלית, ולמרבה ההפתעה הוא מאשר כמעט את כולם.

האם זה נכון שמשפחתך עקרה מניו יורק לאוסטרליה, משום שאביך זכה בשעשועון "ג'פרדי"?

"למעשה, זה לא היה בגלל זה. הוא אומנם זכה ב'ג'פרדי', אבל עזב לאחר שפצע את עצמו בעבודתו והיה זקוק להתחלה חדשה. לכן הוא עבר לאוסטרליה, משם באה אמו. כל המשפחה עברה לשם, לאחר שהתעניינו והתברר לנו שזה מקום טוב לחיות בו. אנשים אמרו אז שעזבנו כדי להתחמק משירות בווייטנאם, אבל זה לא היה נכון, בין היתר משום שגם אוסטרליה נטלה חלק בקונפליקט הזה, והיית יכול להיות מגויס גם אם לא קיבלת עדיין אזרחות. כך שגם אוסטרליה לא סיפקה רשת ביטחון בהקשר זה".

מה האמת בסיפור שנכנסת למשחק רק בזכות אחותך, ששלחה את טופס הרישום שלך ללימודי דרמה בקולג', בלי ידיעתך?

"זה נכון מאוד. לא הייתי עושה זאת מיוזמתי".

זה נכון שזכית בתפקיד מקס הזועם בגלל שהיכו אותך ערב לפני כן?

"לא ממש. הלכתי לאודישן לאחר שבסוף השבוע שקדם לו שלושה חבר'ה הרביצו לי במסיבה. אני לא יודע מי הם היו, אבל כנראה דיברתי עם הבחורה הלא נכונה וסיימתי את הסיפור מלא חבלות והובהלתי לבית החולים. יצאתי מזה בחיים, אבל נראיתי ממש רע. כשהגעתי לאודישן, הבמאי והאחראי על הליהוק נבהלו ושאלו מי אני ולמה אני נראה ככה. הם צילמו אותי בפולארויד ותוך כדי סיפרתי להם סיפור מצחיק. הם צחקו ואמרו, תחזור בעוד שבוע, אחרי שתחלים, אנחנו זקוקים לכמה פריקים לתפקידים הקטנים. חזרתי לאחר כשבועיים וכבר נראיתי אחרת לגמרי. למען האמת, הם לא זכרו אותי מהפעם הקודמת, ולכן הצלחתי במקרה לזכות בתפקיד הראשי. זה היה יותר מזל משכל".

זה נכון שהסרט דובב לצורך הקרנתו באמריקה?

"כן. לכולנו היה מבטא אוסטרלי, והיה צורך לעשות זאת כדי שקהל הצופים בארה"ב יבין את מה שאנחנו מדברים. אבל הדיבוב יצא גרוע, שמנוני וחלקלק, כאילו הוא יוצא מפי איזה קאובוי ממונטנה".

האם זה נכון שהציעו לך את תפקיד ג'יימס בונד ב"גולדן איי"?

"אני לא יודע באיזה סרט זה היה, אבל הציעו לי להיות בונד ב-81'. קאבי ברוקולי (המפיק) הזמין אותי כאשר הם ניסו להיפטר מרוג'ר מור. אבל סירבתי. לא רציתי להיכנס לנעלי הסוכן".