שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הג'ינג'י חוזר
    איזה יופי: בספרו החדש "בגוף אני מבינה", שכולל שתי נובלות, מתגלה דויד גרוסמן אחר ובוגר, שאינו חוקר את נפשם של ילדים נעלבים, אלא את נפשם המסוכסכת של המבוגרים. אריאנה מלמד על אמן של תעתועים

    והנה הדברים שאפשר לומר בוודאות גמורה: כמו כל ספר של דוד גרוסמן, גם "בגוף אני מבינה" יהפוך מהר מאד לרב מכר, ייטמע במחזור החיים הקצרצר של הסיפורת הישראלית, יהפוך לשיחת-ברזיה היכן שנהוג לשוחח לא רק על "סיטי טאואר" והמונדיאל – ומשך ההדהוד של הספר, מחוץ לכתלי האקדמיה, יהיה קצר מדי. כי הנה מתגלה (סופסוף) גרוסמן אחר ובוגר, שמבצע בשתי הנובלות מעברים חדים מאד מחקר הנפש של ילדים נעלבים אל חקר הנפש, הגוף והסיפור שמספרים לעצמם מבוגרים, והנובלות מהדהדות בעוצמה כזאת שיכולה בקלות להחריש את היבבנות הדלוחה למדי של "תהיי לי הסכין", יצירתו האחרונה למבוגרים. במלים אחרות: יופי.

    דרושה אוזן קשבת

    על פניהן, שתי הנובלות שונות מאד זו מזו. בראשונה, "אִטרוּף", שאול מספר לעצמו ולגיסתו אסתי על פרשת האהבים של אשתו של שאול – אלישבע – עם פאול. הפרשה נמשכת, כך אנו למדים, עשור שלם, ושאול אינו יכול עוד להכיל. אבל מה הוא מתקשה להכיל? לא את הבגידה והזעם והרמיה והאהבה ומורך הלב שלו עצמו, כי אם את מה שמתרחש במוחו, את האובססיה שלו לראות ולתעד כל רגע וכל זיע וכל בדל מגע שאלישבע חווה בקרבתו של פאול, כמו גם בקרבתו של שאול עצמו. הוא לא מציץ. הוא י ו ד ע. לא עוקב ולא נמצא בתוך האינטימיות של זוגתו ומאהבה, אלא בורא את "הסיפור שלהם" כמי שכפאו שד, תחילה באי רצון מוחלט ואחר כך בהתמסרות הולכת וגוברת לסיפור הזה, המהווה עבורו תחליף חיים של ממש – אבל מהם חיינו, אם נוטלים מהם את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על אודותינו, על אודות אחרים? ומה מעמדו של הסיפור שלנו בעולם האמיתי, אם אין אפילו אוזן אחת שאפשר לחלוק עמה את חלקו – כי לא הכול ראוי לאוזני הזולת?
    שאול, בן 55, לא יפה בעיני עצמו ובעיני אחרים, מוצא אוזן במי שלא שייכת. גיסתו, שחייה, השכלתה, נסיונה והרקע המשפחתי שלה עדיין חוצצים בינה לבין "הקראוסים", כפי שהיא קוראת לשאול ולאחיו – הוא בעלה – במקובץ. כשהאוזן נמצאת, נמצא גם סיפור המסגרת – שאול מבקש למצוא את אשתו שנסעה כאילו-להתבודד אי שם, לא רחוק ממצפה רמון. הוא זקוק לסיוע כדי להגיע לשם, מפני שנכותו הזמנית כופה עליו הזקקות לחברה, וטיב המסע כופה עליו הזקקות למישהו קרוב. אסתי, אחרי מאבק פנימי, להוטה לשמוע, לנכס לעצמה עוד פיסת שייכות רגשית לעולמם של הקראוסים. המסע והסיפור מעצבים מחדש את היחסים שביניהם, וגם את הסיפורים שאסתי מספרת לעצמה אודות עצמה.
    אבל שאול ניאות לחלוק עם אסתי רק טפח אחד מן הפנטזיה האובססיבית שלו, שבה אשתו והמאהב שלה נפרטים לדקויות של תיאור ולגודש של תיאור. יש עוד. באות מובחנת, רחבה וגדולה מן האות בה נדפס "הסיפור ששאול מספר לאסתי", מופיעים קטעי הדלוזיה החריפים ביותר שלו, ויש בהם לא רק מציצנות כפייתית כי אם קשת שלמה של הזיות ארוטיות מאד מורכבות, שדינן להישאר כלואות בתוך מוחו. בהזיות האלה, עם גדול ורב של גברים מצטרף לשאול למסע חיפושים אחרי אשתו שאבדה לו, והוא חווה אותם – ואותה ואת עצמו – כישויות שכולן גוף, כגופים שכולם משתוקקים למגעים של עוצמות פיזיות חריפות, נטולי עכבות של מהוגנות, רווים באימה של גילוי. באחת ההזיות, שאול מציג לראווה את גופה של אשתו בפני הגברים שכאילו יסייעו לו לחפשה (כי הם צריכים לדעת את מי הם מחפשים). באחרת, הוא חושף את ערוות פרטיותה מתוך יומניה והם להוטים לכל פיסת סיפור על אודותיה.

    צריך אומץ כדי להתפשט

    כאן ובמקומות אחרים גרוסמן מעמעם בכוונת-מכוון את החציצה בין חיי-הגוף של אלישבע (ושל שאול, שחי דרכה ומתוך חוויותיה), וטשטוש הגבולות הזה, שהוא אמצעי אמנותי רב עוצמה, מעניק לו אפשרות להעמיק עוד ועוד אל תוך ההזיה של שאול, עד לשיאים אורגיאסטיים והומוארוטיים, הנה כך, בסיטואציה שבה המון גברים אמורים למצוא את אלישבע: "ועצמיותו גואה בתוכו בבת אחת בזקפת-פרא. הוא הגרעין החי והפועם של הנחיל חסר-הפנים המזדמזם סביבו כמו במעוף כלולות משונה. וכל אלה כאן, החיילים, הגברים, משוללי רצון לנוכח מה שניתך ממנו, חזקים ממנו פי אלף ובכל זאת כנועים וסבילים, ונלושים בפיו: הנה הוא מרתיע ונסוג קצת כאילו להתגרות בהם, והם איתו, מייד, נעים איתו ומנחשים אותו, מולו נפערים חושים, לראות, להקשיב, לשאוף פנימה, על גוו ועל פניו עיניים מתרוצצות, סורקות את ידיו, את רגליו, את ראשו המדלדל משיער...ולרגע הוא מסתחרר מעוצמת נוכחותם של כל הגופים, הריחות, כוח הלחץ וההדף של רצונות ותשוקות רבים כל כך – "
    במרכז ההזיה הזאת שאול "מדובב את גופה למענם", כלומר – עסוק בתיאור מילולי, על גבול הפורנוגרפיה, של אשתו: "כל קפל וקמט ובהרת נקודת חן, ומרגע לרגע הוא נעשה נמרץ וסוער יותר, ונותן להם עוד, עוד, לילה של עסקה אפלה מאין כמוה, הוא נותן להם אותה כדי שיביאו לו אותה, וכל אותו זמן עיניהם כמעט עצומות, פיותיהם פעורים, גלים-גלים הם נעים איתו, הם והמדים שלהם וגושיותם וריח השדה שלהם, נפרשים סביבו כמו שובל מעוגל, אמרה של שמלה רחבה, בעוד הוא מערסל אותם סביבו בתנועות מותניים קלות מאד, כמעט לא מורגשות, ומוכיח להם בלא מילים שטעות בידם אם הם מתכוונים לדון אותו על פי החוקים הרגילים, על פי תקנות המכס האנושי המקובלות, שלפיהן אין הוא אלא איש לא-צעיר ולא-יפה, שאשתו החליטה לעזוב אותו..."
    אלא שהסיפור אינו נשאב לתוך מערבולת הפנטזיה הארוטית החריפה, כי הרי אין מוצא משם, אלא שב אל מציאות לגמרי "פרוזאית", שם המחבר צריך לאחות הכל ולהציג את שאול כמי שבכל זאת דן את עצמו על פי החוקים הרגילים: בספר שבו כתובים החוקים הרגילים שאול אינו יכול לממש אפילו בדל של רצון, אבק של הזיה. גם לא למצוא את אשתו במדבר. ואולי בכלל לא היתה שם מלכתחילה.
    גרוסמן מניח לקוראיו לשפוט "מה היה באמת", וזה לא מה שחשוב, בעיני: חשובה יותר ההעזה, העירטול שהמספר מבצע בגופו של גיבורו ומתוך כך מתערטל גם בעצמו לעיני קוראיו. צריך לא מעט אומץ כדי להתפשט באור מלא מול קהל קוראים שעבורם "דוידגרוסמן" הוא אייקון תרבותי וגם יותר מכל סך ספריו. "אִטרוּף" הוא מבחן שמצליח לסחוף את הקוראים להצצה מתמשכת באפשרויות ההתערטלות שלהם עצמם, ולטעמי, כאן מצוי הייחוד שלו בכתיבה של גרוסמן.

    המציאות שאני רוצה לשמוע

    הנובלה השנייה, "בגוף אני מבינה", גם היא נעה בשני מישורים המובחנים זה מזה באותיות שונות. באחד, רותם מספרת לעצמה את סיפור חייה מחדש. בשני, היא עוסקת בקריאת סיפור שכתבה.
    ומי מאזין, כי באין מאזין אין סיפור? נילי, אמא של רותם, שפעם היתה מין היפית ואחר כך ניו אייג'יסטית ואחר כך מורה ליוגה, ובעת שהעלילה מתרחשת היא רתוקה למיטה, נלחמת במחלת סרטן, ככל הנראה גוססת, והסיפור הכתוב של רותם, סופרת בתחילת דרכה, הוא מין אפשרות אחרונה לחבר מחדש את "חבל הטבור שהצ'טקמק" ביחסים בין אם לביתה: אבל זו רק המסגרת, וכמו ב"אִטרוּף" כל סיפור נועד לחשוף ולערטל את הסיפור שמאחורי הסיפור ואת גרעין האובססיה שבתוכו. ובכן, על מה כותבת רותם? על התלמיד האחרון של אמא נילי, המורה ליוגה: זה היה נער כמעט בן שש עשרה, כבד-פה ומוכה ומאד לא אהוב, שאביו העילג דוחף אותו בחוסר הבנה מוחלט ממש אל בין זרועותיה של נילי. במרכז הסיפור הכתוב של רותם ניצב הקשר הפסיכו-פיזי העמוק שנרקם בין המורה לתלמידה, אבל במרכז הסיפור האחר ניצבת תגובתה של האם לסיפור שהבת קוראת לה: מתוך הסכמתה היא נותנת לו תוקף של מציאות, או במילותיה: "זאת בדיוק המציאות שאני רוצה לשמוע".
    ומשום כך אפשר להרחיב, לאט לאט, בדיאלוג ה"אמיתי" בין רותם לבין אמא שלה, את אפשרויות המגע וההשקה ביניהן. מה שמתרחש בסיפור הכתוב של רותם באמצעות המגע, מתרחש בדיאלוג במלים: רותם מתחילה בנסיון לפענח את אמא שלה ונתקלת בצורך לפענח לעצמה את סיפורה-שלה, לפני שתבין את מורכבותו של הזולת – וגם כאן, מה לעשות, צריך להתערטל, ומתישהו צריך להשלים-להסכים עם אהבתה של רותם למלאני, עם סלידתה המוחלטת מפני גברים, ועם הצורך הנואש שגם לזה יהיה אישור מאמא, גם אם אמא די גוססת.

    טרנסווסטיזם מוצלח

    דחיסותה העלילתית של הנובלה השנייה מותירה את הקורא וחצי תאוותו בידו. למרות התפירה האיכותית של קרעי-הסיפור, לפעמים, מרוב דחיסות, הכתיבה מעט טלגרפית מדי: אולי זה הפער בין הקצבים השונים של שתי הנובלות שיוצר את התחושה, ואולי זו דווקא ההצלחה המרשימה בשדה-מוקשים אמנותי כמעט בלתי אפשרי. טרנסווסטיזם ספרותי נדון לרוב להפוך לכשלון אמנותי צורב, וכל בוגר סדנה לכתיבה יוצרת יודע עד כמה קשה, ואולי בכלל לא צריך, להתנתק מגבולות המגדר ודימוי הזהות המינית ולכתוב בלשונו ומתוך פיו ומוחו של בן המין השני. מצד שני, הפיתוי לחוות במלים את מה שלעולם לא תוכל, או תוכלי, לחוות בגוף – משותף כנראה לסופרים ולדמויות הבדיוניות שהם בוראים. בדרך כלל אני קוראת מעשי טרנסווסטיזם כאלה בחשדנות עצומה, מפני שמחבריהן, טובים ככל שיהיו, נוטים להיכשל בפרטים.
    דוגמא מאלפת אחת: גיבורה של סמי מיכאל (עזבו, לא חשוב מאיזה ספר) אומרת ש"התקוות שלי התנפצו כמו בועות שתן באסלה", ובבת אחת מתנפצת גם כל האשליה של הקורא כאילו המחבר יודע מה הוא עושה. ברשותכם, לא אפרט: מבין הקוראים הגברים, אם הבעייה לא ברורה, אנא פנו לאשה – כל אישה – שתבהיר מייד מה לא בסדר.
    "בגוף היא מבינה" הוא הצלחה כפולה – גם בנגיעות החריפות בדיוקן ובאמינותן בגופה ובקולה של מספרת (שגם היא מחפשת לעצמה קול), וגם בהתחפשות של גרוסמן ל"סופרת שכתבה ספור שאיננו סיפור של גרוסמן". כל אמנות היא תעתוע: בספר הזה, גרוסמן הוא אמן מרהיב של תעתועים, במרחב האינסופי והלא-נתפס שבין הארוטיקה למלים.

    "בגוף אני מבינה" מאת דויד גורסמן, הוצאת הספריה החדשה



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים