פראייר מי שלא בא

- כמה אתה כותב ביום כתיבה מוצלח?

"אני לא כותב כל יום. כשאני כותב, אני כמעט אף פעם לא כותב יותר מסיפור אחד ביום, וגם אותו סיפור אחד הוא לרוב סוג של טיוטה שאני עובד עליה אחר כך. כך שאיך שאתה לא מסתכל על זה, אני כותב מעט מאוד".

- איך מתמודדים עם מחסום כתיבה?

"כשאין לי נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם אני פשוט לא כותב. אני אף פעם לא מנסה לכתוב בכוח. היו תקופות ארוכות של חודשים שבהן לא כתבתי וניסיתי למצוא לכתיבה תחליפים, כמו לחיות, תחום שאני הרבה פעמים מתקשה בו. בנוגע להשראה, הרבה פעמים באים לי רעיונות כשאני מתקלח. לא יודע למה".

- מתי החלטת שאתה רוצה להיות סופר?

"עוד לא החלטתי שאני סופר ואני מקווה שאף פעם לא אחליט. אבל התחלתי לכתוב במהלך שירותי הצבאי".

- ומה עם עצות לכותב מתחיל?

"מה שאני יכול להגיד לכותב מתחיל זה שהוא צריך בעיקר להאמין בעצמו, בגלל שלכל כותב תמיד יהיו הרבה אנשים שלא יאהבו את מה שהוא כותב. כשאתה רק בתחילת דרכך, אתה נמצא במקום מאוד מאוד פגיע, כי אם מישהו בעל סמכות, עורך, חבר, מורה, נותן לך ביקורת קטלנית, אתה יכול לחשוב שהדרך שלך היא לא נכונה.

אני חושב שחשוב להקשיב לביקורות של אנשים, אבל תמיד להעביר אותה דרך הספקטרום האישי שלך ותמיד לקחת אותן בערבון מאוד מוגבל".

- מה יש לך להגיד על הביקורת החריפה שהופיעה על ספרך האחרון?

"זה אף פעם לא נעים שלא אוהבים את מה שאתה כותב. זה עוד פחות נעים כשאתה מרגיש שהמבקר מתנגד לקיומך. ברור שכשאני נכנס לכתבה, רואה בה תמונה שלי ומתחתיה כתוב 'מעוכב התפתחותית', זה לא גורם לי להרבה עונג. באופן כללי, אני פחות נהנה מביקורות שמתעסקות יותר עם הדימוי הציבורי שלי ופחות עם טקסטים ספציפיים. מתוך כל הביקורות שנכתבו עד עכשיו על 'אניהו', חיוביות ושליליות, לא הייתה אפילו אחת שהתמקדה בספר, או שאפילו הצליחה לדייק בעובדות (לדוגמא: העובדה שהסיפורים התארכו באופן משמעותי, התעסקות ממוקדת בסיפור אניהו, שהוא הארוך ביותר בספר ושהספר נקרא על שמו, התעסקות בבחירת הנושאים בספר וכו').

"בסה"כ, יש לי תחושה שהביקורות, בעיקר באינטרנט, הופכות ליותר ויותר אלימות ומתלהמות. בזמן האחרון הספקתי לקרוא שעמוס עוז הוא גרפומן שרלטן שמוליך אומה שלמה בכחש ושאורלי קסטל בלום היא אורלי קסטל כלום. מהבחינה הזאת, זה כבר הפך לאיזה סוג מסויים של זובור, מן טקס קבוע ששמור במיוחד לסופרים שמצליחים בארץ ובעולם (אני לא יכול לדמיין תגובות כל כך טעונות ואינטנסיביות לספרים של אברהם הפנר או של אלי שרייבר, שני סופרים שאני אוהב, אבל שלא הצליחו מספיק בשביל שיזכו להתפרצויות שנאה מהסוג שלהם זוכים עוז-יהושע וקסטל בלום)".

- האם אתה משתמש בדמויות ילדותיות לרוב כדי להתחבר לילדותך (ילדותינו) או כהתרסה על עיוות התפיסה שחל בנו כשאנו מתבגרים?

"אני אוהב להשתמש בדמויות של ילדים, בגלל שילדים עדיין לא עברו את תהליך השחבור והם נמצאים בעמדה ראשונית ואותנטית שדרכה הם יכולים לבקר התנהגויות, שאנחנו, כמבוגרים, אפילו לא מודעים לקיומן. בספר האחרון כתבתי הרבה פחות סיפורים מנקודת ראות של ילד. כנראה שאפילו אני בסוף אתבגר".

- אתה מתפרנס מכתיבת ספרים? אין עבודות מהצד?

"תמיד השתדלתי לא להסתמך רק על הכנסותיי כסופר, יש בזה משהו מאוד מסרס. כל סכום כסף שאני מרוויח הוא בשבילי בונוס. חוץ מזה אני מרצה באוניברסיטת תל אביב, ומתפרנס מכל מיני עבודות מזדמנות המשיקות לכתיבה, כמו למשל: עריכת תסריטים".

- מה הסיפור המועדף עליך?

"יש איזשהוא סיפור שאני אוהב במיוחד, וגם הסיפורים האלה משתנים לפעמים. הסיפור שאני אוהב ב'צינורות', הוא 'צינורות', כי זה הסיפור הראשון שכתבתי ואני חייב לו על זה. הסיפור שאני הכי אוהב ב'געגועי לקיסינג'ר' הוא 'כל כך טוב'. הסיפור שאני הכי אוהב ב'לא באנו להנות' הוא 'לא באנו להנות'. ו'בקייטנה של קנלר' זה 'הקייטנה של קנלר'. ב'אניהו', איך לא, זה 'אניהו' (נראה לי שעליתי על משהו, לרוב סיפור שאני הכי אוהב הוא הסיפור שעל שמו נקרא הספר...)".

- לאיזה מוסיקה אתה מקשיב, ומהם שלושת הספרים האחרונים שקראת?

"אני אוהב כל מיני סוגים של מוזיקה. אני שומע הרבה פיקסיז, רדיוהד, בוב דילן, ניל יאנג, מאיר אריאל, ערן צור ועוד המון. הספרים האחרונים שקראתי היו: 'סיפורים אחרונים' של ריימונד קרבר, 'מיכאל קולהאוס' של פון קלייסט (2 מ- 3 זה עובר?)".

- האם צפוי שיתוף פעולה נוסף עם גור בנטוביץ (במאי הסרט "משהו טוטאלי")?

"בגלל שאנחנו חברים טובים, אני מציץ מפעם לפעם במה שהוא כותב, אומר לו את דעתי. יכול להיות שבעתיד, נכתוב משהו נוסף ביחד".

- אהבתי את הסיפור "פיסטוקים סגורים" שהתפרסם ב"סיפור השבוע" ב-ynet. מדוע הוא לא נכנס בסופו של דבר לספר, והאם הוא יכנס מתישהו לאחד מספרייך?

"גם אני אוהב משהו בסיפור, אבל לא הצלחתי לכתוב אותו בצורה מדוייקת. יש דברים בשתי הגרסאות שפרסמתי שאני אוהב, אבל אף אחת מהן לא מספיק טובה. כשאצליח לכתוב גרסה שאוהב, אפרסם אותו בספר".

- מדוע קראת לסיפור "געגועי לקיסינג'ר" בשם זה?

"קראתי לסיפור 'געגועי לקיסינג'ר' כי חברתו של הגיבור ואמו מסוכסכות זו עם זו, והגיבור היה מעוניין במישהו כמו קיסינג'ר (שר החוץ האמריקאי שהרגיע הרבה פעמים את המצב במזרח התיכון) שיפשר ביניהן. קראתי לספר 'געגועי לקיסינג'ר' בגלל שהרגשתי שיש בו משהו שרלוונטי גם לשאר הסיפורים, מין נוסטלגיה דלשמטע שכזאת, שהרבה אנשים בני גילי שלא היו להם שורשים או מסורת אליה יכלו להתגעגע".

- ומדוע קוראים לך בשם אתגר? זה קשור לנסיבות מסוימות שבהן נולדת ?

"כן, נולדתי בחודש שיש בניתוח קיסרי, ושקלתי פחות מקילו. הרופאים המליצו לאמא שלי לבצע הפלה, ואמרו שממילא לא יוולד חי. אמא שלי התעקשה וכשנולדתי, קראה לי אתגר, כי בשבילה זה היה אתגר גדול ללדת אותי".

- האם אתה מרגיש לפעמים שהפרסום וההצלחה שינו אותך? אילו היית יכול לחיות בכל מקום בעולם, איפה היית בוחר לגור?

"אני מתאר לעצמי שההצלחה שינתה אותי. אני חושב שהיום אני מרגיש יותר בטוח בעצמי. אני חושב שיותר משההצלחה שינתה אותי, היא שינתה את הקוראים שלי. אני לא אוהב שאנשים באופן אפריורי ומוחלט 'בעדי' או 'נגדי'. היום ראיתי שבאתר וואלה ישנו סקר:'אתגר קרת', ואתה אמור לענות כן או לא. עד עכשיו לא הבנתי מה יקרה, אם יותר מ-50 אחוז יענו לא, האם יבטלו לי את תעודת הזהות ויגלו אותי מהארץ? האם יעשו ctrl z ואני פשוט אעלם. אני מאוד מרוצה מזה שהרבה אנשים קוראים את הסיפורים שלי, אבל אין לי שום הנאה מזה שהפכתי למין סוג של מותג. חוץ מזה, המקום שהכי הייתי רוצה לחיות בו זה תל אביב. לא הייתי מתנגד לנסוע לכמה חודשים לפירנצה, דאבלין או קראקוב (כן, כן, קראקוב)".