ביקורת דיסק: העצבות המופלאה של אוטו מנייאק

האלבום הראשון והחדש של אוטו מנייאק, הנושא המסתיר את שם היוצר אריאל גל, הוא אחד הטובים ששמעתי לאחרונה. ממש מצוין. כדרכם של יוצרי בוסר בהפקות זולות (הפעם - מבית היוצר של "פוך"), יש בו פגמים רבים בכל מה שקשור לשמירה על אחידות הרמה, פה ושם בעיות סאונד, ומחסור במקצועיות, אבל הפעם מפצים על כך הכשרון, ההעזה והמקוריות.

הדיסק משלב בצורה מוזרה מאוד בין בלדות ניק קייבייות-טום וויטסיות, לבין סאונד אלקטורני-צפופצי-שירתי בכיוונים תעשייתים ומחרתייים, ברוח הקראוט-רוק הגרמני. לא תמיד זה תופס, אבל זה מסקרן את האוזן, ומושך לשמוע שוב ושוב את הקטעים, ולגלות את המלודיות החבויות מאחוריהם, ולהתענג על הטקסטים השיריים (וולך, אלתרמן ועוד).

ויש גם כמה לחנים נפלאים, ובראשם "העצבות האינסופית של דוב" (המצורף להנאתכם לשמיעה בקישור מימין). לטעמי, זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו באזורנו בשנים האחרונות, פשוט נפלא. ההקלטה הבייתית רק מעצימה את החספוס הרגשי של המילים ומוזיקה המלטפת ומעקצצת באותו זמן.

כרגיל במקרים כאלה, ולמרבה הצער, אין כמעט סיכוי לשמוע אותם ברדיו, ויש לקוות שיימצאו מספיק אוהדים כדי שגל ימשיך להתקיים וליצור. אתם מוזמנים להפוך לחלק מקהל אוהדיו, ולקפוץ לבקר באתר של "פוך", שם תוכלו להזמין את התקליט. לא יצירת מופת, אבל אולי ההקדמה לכזו שתגיע בעתיד. ציון: 8