רמבטיקו, תיאטרון חיפה

הכל פה זועק מכוונות טובות: המוסיקה, הליהוק, המשחק, הנושא אבל התבשיל לא עלה יפה.

לכאורה ישנם כל המרכיבים הדרושים: מוסיקה אתנית שמספרת סיפור על הגירה, עקורים, געגועים ושיבה עצובה הביתה. מוסיקה יוונית שהיא לא רק טברנה אלא מוסיקת נשמה וחתיכת היסטוריה. גם הביצוע ברוב המקרים טוב ואפילו טוב מאוד והליהוק השאפתני מעיד על מאמץ: ריקי גל בתפקיד (הקטן-מדי לטעמי) של הזמרת-האם שנרצחת על-ידי בעלה בגיל צעיר ונוטשת את הבמה עד לרגע האחרון ממש (כמה הצטערתי!). גלית גיאת מצויינת בתפקיד בתה הזמרת מריקה, שעושה את כל הדרך הכאובה מיוון לשיקגו בחזרה. סלים דאו עושה תפקיד נהדר, חם, אנושי ולראשונה שמעתי אותו גם שר והצירוף מרענן וחזק. מתי סרי מנגן ושר, רוברטו פולק משכנע כגנגסטר יווני מקומי למרות המבטא הדרום-אמריקאי שלוט וגם האחרים עושים בסך הכל תפקידים טובים - עד כמה שאפשר- וזה לא פשוט, כי התפקידים פה נוצרו יותר על-ידי השחקנים והבמאי מאשר על-ידי המחזאי. הם נרמזים, בקושי כתובים.

זה יכול היה להיות סיפור ממש רלוונטי ברמה האנושית על גלות ושיבה, רלוונטיות אוניברסלית, לא כזאת קטנונית-מקומית של כאן ועכשיו.

אבל זה לא הצליח. כל המאמץ אינו מצליח לחפות על שתי "תקלות" גדולות ומביכות: האיכות הטכנית של ההפקה והמחזה.

התקלה הראשונה היא אמנם טכנית, אבל חמורה מאוד כשמדובר במחזמר: חלק מהצלחה של מחזמר היא איכות ההפקה, שאמורה להיות לעילא ולעילא. זה לא המקרה פה. התפאורה רועדת, ממש סכנת נפשות.

מערכת הסאונד בהצגה שבה אני נכחתי (באולם נגה ביפו) היתה איומה ונוראה. לא רק שהיו תקלות טכניות למכביר ורעשים מעצבנים, התכנון כולו נראה לקוי, הצלילים הגיחו ממקומות לא מתאימים (למשל – מישהו מנגן בימין במה והסאונוד מגיע משמאל, דברים ראשוניים כאלה...), קולות הזמרים היו צורמים לעיתים ולא מותאמים לקולות הנגינה, ודווקא נעשה פה מאמץ לגייס תזמורת חיה שלמה ומרנינה ולשלב אותה היטב בתמונה הבימתית (הבמה נוסעת קדימה כשהתזמורת עליה בדינמיקה שבהחלט מקרינה עצמה בימתית).

אשר למחזה – הוא פשוט איננו. זאת כבר מחלה שמקורה בגנום הדרמטי של הההפקה ואין לה תיקון. יש פירורים של סיפור, רמזים של דרמה, אך בעצם זהו אוסף של שירים שנתפרו יחד בצורה רשלנית ולא סבירה. יתר על כן, חסרה היתה לי התפתחות מוסיקלית ורוב השירים נשמעו כווריאציות על אותם שניים-שלושה שירים. אולי אוזני אינן אמונות על סוג זה של מוסיקה, ונכון שכמעט כל מוסיקה אתנית יש בה יסוד רפטיטיבי, אבל בין הכוונות (הטובות ) של ההפקה הזאת היה, כמדומני, הרצון, להגיע לקהל שאיננו מכור מראש לסוג הזה של מוסיקה.

אז בתור הצגה ומחזמר – זה לא עובר.

בתור טברנה ממוצעת – זה בסדר: הקהל שמכיר את השירים מוחא כפיים ומזמזם. אבל בטברנה שכונתית ממוצעת לא משקיעים תקציב של מחזמר בתיאטרון ממוסד

מאת קוסטאס פריס ותסיה פאנאיוטו

בימוי: מיכה לבינסון

תרגום מיוונית: אמיר צוקרמן

נוסח הצגה: אמיר צוקרמן ומיכה לבינסון

שירים: אהוד מנור

מנהל מוסיקלי: אלון אולארצ'יק

תפאורה: סשה ליסיאנסקי

תלבושות: עדנה סובול

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

עיצוב סאונד: גדעון כפן

משתתפים: ריקי גל, גלית גיאת, מתי סרי, יוסף אבו ורדה, סלים דאו, יורם טולדנו, ניר לוי, רוברטו פולק, לימור עובד, לירז צ'רני, יעקב צ'יקי אשכנזי, אמנון מזרחי.

בליווי להקה של שמונה נגני רמבטיקו.