שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שרה'לה הצטמצמה
    אודליה מורה-מטלון, מינוס 18 קילו, משחקת בסידרה "ג'וני" את שרה'לה. "אוהבים איך שאני נראית", אומרת השחקנית, אם לשניים, "מחמיאים לי על הסקסיות והנשיות שבי"

    "יש לי ימים שאני מסתובבת ומרגישה החתיכה של העולם, ויש ימים שאני מרגישה בטטה. אבל ברגע שגיליתי שגם הרזות שבינינו מרגישות ככה, עזבו אותי רגשות האשמה", אומרת אודליה מורה-מטלון, 34, הלא היא שרה'לה, ידידת הנפש של ג'וני (יונתן קוניאק) בסידרה הקרויה על שמו (ערוץ 2, יום ה' 21.40). איציק כהן ידע לספר לי שאת תפקיד שרה'לה כתבו לשחקנית עם תכונות אחרות לגמרי, אבל כשמורה-מטלון נכנסה לחדר, הם ידעו מייד שיש להם בינגו.
    מורה-מטלון, במקור מרמת גן, ניתבה את הכריזמה ושמחת החיים שלה לתיאטרון צה"ל, ומשם ל"ניסן נתיב". "כל אחד בא לתיאטרון ממקום אחר", היא אומרת. "אני מרגישה שזה היה שם מאז ומתמיד, בלי קשר לנסיבות חיים או חינוך".
    היא משחקת כבר עשר שנים, ו"ג'וני" היא הסידרה המשמעותית הראשונה שלה בטלוויזיה. היו לה גיחות ב"זהו זה" ותפקיד קטן ב"רצח מצלמים". "אני במובהק שחקנית של במה, של תיאטרון. הקשר עם הקהל עושה לי טוב. טלוויזיה וקולנוע אלה דברים שלא הבנתי תקופה ארוכה את השפה שלהם והרגשתי שזה לא המדיום שלי. אולי זה היה גם סוג של פחד".
    בינתיים עדיין לא מזהים אותה ברחוב וגם לא קוראים אחריה "שרה'לה", אולי משום שמאז הצילומים השילה מעליה 18 ק"ג. "עשיתי דיאטה כדי לרדת 5 ק"ג, וזה התחיל למצוא חן בעיני. זו פעם ראשונה בחיי שאני עושה דיאטה, ולא בשביל תפקיד. זה בכלל לא קשור למקצוע".

    מה את חושבת על שרה'לה?

    "בעיני היא בן אדם שחי את המציאות לפי הסרט שלה, בלי קשר לעובדות".

    ולך יש סרט בראש?

    "לא. אני אפילו לא יודעת איזה תפקידים אני רוצה לעשות בעתיד. בתיאטרון הדברים עוד הכי ברורים לי, אבל אני לא חיה בסרטים כמו שרה'לה. היא חיה במראה עקומה. שטחי בעיני לעשות את הקישור בין הדמות לבין האדם. זה לא באמת תופס. אגב, זו סידרה על עיראקים, ואני העיראקית היחידה שמשחקת תפקיד של פולנייה".

    הביקורות קטלו את הסידרה.

    "וואללה? הקריאו לי את הביקורת של רוגל אלפר מ'הארץ', שדווקא אמר שהמשחק טוב והבעיה היא בתסריט. אבל היה ברור שלא יידעו איך לאכול את זה בהתחלה, והיה לי ברור שייקח זמן עד שיתפסו את השפה שלנו. שמעתי שיותר ויותר אנשים מתמכרים לזה".

    אהבת את מה שעשית?

    "קשה לי נורא לראות את עצמי מהצד. אני תקשורת עוינת כשאני רואה את עצמי, יושבת מכווצת כולי ואחר כך יש לי כאב גבות במשך שעות".

    וכשהפסקת לכווץ?

    "נרגעתי ואמרתי סחתיין".
    היא נולדה ברמת גן לאמא דייזי, שרטטת במשרד השיכון, ולאבא יצחק ז"ל, מעריך במכס בנתב"ג. למדה בבית הספר "ניצנים" ובתיכון "אוהל שם". "היינו נורא שכונה. ילדי הר וואדי, כל הזמן ליד הר נפוליאון. דודס, קלאס, שבע תחנות והמון משחקי דמיון". חוץ מקרשי הבמה, להם היא מכורה, יש למורה-מטלון עוד שלוש אהבות ענקיות. שמוליק, 41, בעלה, ושני בניה, ישי (7 וחצי) ואבשלום (שנתיים וחצי).

    איך האימהות?

    "כמו לונה פארק. עליות וירידות. לפעמים הכי מסעיר והכי נפלא ולפעמים עבודה קשה, שחורה ומעייפת".

    ואיך הזוגיות?

    "טפו, תעזבי. זה מקום כל כך יקר לי ושמור, שאין לי כוח עכשיו להתחיל לפרוס אותה מעל דפי העיתון".
    כל מה שהיא מנדבת על הבחור ממושב מולדת שהיא התחתנה איתו, זה שהוא עושה תראפיה בדרמה לילדי החינוך המיוחד וגם מביים איתם הצגות. חוץ מזה הם גרים במרכז תל אביב, בקומת קרקע עם גינה. "יש לנו כפר בעיר".

    איך קרה שלא עשית טלוויזיה עשר שנים בעידן בו "אני עושה טלוויזיה משמע אני קיים"?

    "לא הייתי באטרף לזה. לא חיפשתי את זה. האנרגיות שלי מכוונות יותר לתיאטרון. הסידרה באה אחרי שהתחלתי להיפתח יותר לטלוויזיה ולקולנוע ולהבין איך עושים את זה. אני מרגישה שעוד לא אמרתי את המילה האחרונה שלי בטלוויזיה. אני מרגישה כמו תינוק, מתחילה לראות מה כיף בזה כשחקנית ולא כצופה".

    את לא מרגישה מוגבלת לטייפ קאסט?

    "אני מרגישה שכמעט אין דבר שעשיתי ולא רציתי בגלל טייפ קאסט. אולי זו אשליה שלי, הגנה שלי, אולי זה משהו שאני אומרת לעצמי, אבל אני לא מרגישה מתוסכלת. גם לחתיכות יש את הטייפ קאסט שלהן. תדברי עם חתיכות והן יגידו לך 'נמאס לי לשחק את היפה החתיכה שמתאהבים בה'. גם הן בתוך כלוב. ברור שאני רוצה לשבור את קיר הזכוכית הזה".

    ובכל זאת, לא היית נבחרת לתפקיד הבלונדינית הגבוהה בתפקיד ראשי.

    "נכון. בטלוויזיה, יותר מאשר בתיאטרון, יש סד כזה שלתוכו מכניסים את הדברים. ברור שזה מגוחך בעיני. ברור שמעניין אותי לעשות טלוויזיה שלא כולם בה יפים וחתיכים והאיפור שלהם במקום הנכון כל הזמן. אני מאמינה שתהיה טלוויזיה כזאת, ואני רואה שכבר יש קולנוע כזה. למשל 'חתונה מאוחרת'".

    את אוהבת איך שאת נראית?

    "בגדול כן, וגם מסביב אוהבים איך שאני נראית ונותנים לי פידבקים. מחמיאים לי מסביב על הסקסיות ועל הנשיות שבי, ואני מדברת איתך עכשיו על מראה נטו, לא על המידות התרומיות באופי שלי. בואי נאמר שזה שאני לא דוגמנית לא מהווה עניין".
    אם לשפוט לפי ההתנהלות הבימתית שלה, מורה-מטלון יודעת בדיוק על מה היא מדברת. "אני הלכתי אז", מופע היחיד הפיוטי שלה, המבוסס על טקסטים של שירה ישראלית, זכה לשבחים רבים. מאחוריה תפקידים רבים ב"קאמרי": "הכבש ה-16", מפעל חייו", "אנטיגונה", "הלילה ה-12", "קומדיה של טעויות", "פטרה", "שידוכים". ועכשיו היא בתיאטרון חיפה, מגלמת את שוש ב"תופרות", תפקיד מרכזי לצד עופרה ויינגרטן, שמגלמת את כוכבה. ביחד הן מתחקות אחר סיפורו של מפעל התופרות במצפה רמון, בו החליטו הנשים לקחת את גורלן בידיהן ולקנות את המתפרה, כדי לא להיות מפוטרות.
    "התענוג שלי במקצוע הזה הוא לעשות דברים נורא שונים, ורצוי בו בזמן. קומדיה ודרמה ותיאטרון תנועה, 'ג'וני' במקביל ל'תופרות', במקביל למופע הפיוטי שלי. זה התענוג שלי, שלא לדבר על זה שב'ג'וני' אני גם נראית לגמרי אחרת ממה שאני נראית היום. אני נורא אוהבת להוציא כל פעם צד אחר שבי, לקחת אותו לקיצוני שבו ולהשתנות. אחת המחמאות הגדולות היא שלא מזהים אותי ברחוב. אומרים לי, 'זאת את? מה את אומרת?!'".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים