שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מיטלפונקט גונב ביציות

    "עיסמאליה", ההצגה החדשה של מיטלפונקט, היא בידור טוב, אינטיליגנטי, מצפוני – תיאטרון שהוא לגמרי קונפקציה. ווסט-אנד-לסין. שוש אביגל על הטוב, הרע והחבר'ה

    היו היו שלושה חברים. הם שירתו יחד בצבא, ישבו על גדות התעלה ב-73', רקמו חלומות ופנו איש איש לדרכו. חברים לנשק, קוד החברות של הגבר הישראלי. שלושים שנה חלפו. היום הם בני חמישים והחלומות התמוססו מזמן. מיקי (ששון גבאי) שחלם להיות הלואי פסטר של הרופאים, הפך ל"גינקולוג של העשירון העליון", שגונב ביציות מפציינטיות כדי להתעשר. עמי (נתן דטנר) הוא עיתונאי מתוסכל שחלף זמנו כי "הקרחים ההם מהמקומונים" גנבו לו את הקטע. קריץ (אבי אוריה) הוא לא יוצלח שמתגלגל מג'וב לג'וב, מתקיים מציטוטי חוכמות עבשות מימי הצבא ומטפח מיתוס הירואי איך הציל את חייו של מיקי על גדות התעלה.
    זה סיפור על חלום ושברו, אבל גם על בגידות: מיקי בוגד בעמי חברו הטוב עם אשתו של עמי. עמי בגד בקריץ חברו לנשק כשפרסם עליו כתבת-סקופ שהרסה את חייו. קריץ בוגד במיקי ומגלה את סודותיו הכמוסים לעמי. אבל מעבר לכל זהו סיפורו של מיקי, המספר במחזה, שבוגד בנו, הקהל, כי הוא לא מספר לנו את האמת על עצמו. הוא לא יכול לספר, כי הוא לא יודע; הוא אמור לגלות אותה במהלך השעה-ועשרים-בלי-הפסקה של ההצגה. ששון גבאי שמתחיל אותה מעונב ומחולף למשעי – מסיים אותה מרוט, חבוט וחבול, עם אגו ותדמית מנופצים.
    מהאופן שבו סיפרתי את הסיפור זה אולי מפתיע: אבל רוב הזמן ההצגה מאוד מצחיקה. השלושה משחקים היטב. ששון גבאי דוחה ונוגע ללב לסירוגין. דטנר מפתיע בתפקיד הגבר הרגיש ש"נפתח" אם כי לרגעים חשבתי שהוא גולש לפרודיה. אבי אוריה אותנטי עד קצות אצבעות ידו הימנית שאימצה לעצמה מין פוזה שיפוצניקית מצחיקה.
    הליהוק – הברקה. שלושת השחקנים מביאים איתם תחושה של משהו אישי ומלוכד שמקורו חוץ-תיאטרוני, שצמח בשעות הטיסה (או שעות הבמה) המשותפות הרבות שלהם. במידה מסוימת, גם הם "חברים לנשק". המחזאי-במאי הלל מיטלפונקט ושלושת השחקנים, ארבעתם מאותו הכפר: פחות או יותר בני אותו הדור, אותה אסכולה, אותם חלומות ואותה התפכחות. לכך צריך להוסיף את מנהלת התיאטרון עצמה, שמרבה לעבוד עם הצוות הזה וחלקם היו בניה: שלושת השחקנים הרבו להופיע בתיאטרון באר-שבע בימים שציפי פינס ניהלה אותו.
    יחד הם עושים את כל הדרך מימי התיאטרון הנסיוני והנועז או המרדני שלהם – ימי הסער והפרץ של תיאטרון החאן (ששון גבאי) או של התיאטרון החברתי הלוחמני (מיטלפונקט) – אל ההווה המקצועני, המהוקצע והקופתי. עכשיו הם "עושים לביתם", כמו שקוראים לזה כשגנרלים משתחררים בגיל שבו עוד אפשר לעשות כסף – מהרצאות או ממכירת נשק. מיטלפונקט, אגב, כתב גם עליהם, על הגיבורים החולמים שהפכו לסוחרי נשק (גירסה אחת של "סוחרי הנשק" רצה בימים אלה בתיאטרון הבימה).

    מיטלפונט כבר לא יהיה לואי פסטר

    שיהיה ברור: ההצגה טובה מאוד – בסוגה. והסוג הוא של בידור טוב, קומדיה מסחרית אינטליגנטית עם קמצוץ חשבון נפש לתיבול המצפון. הלל מיטלפונקט הוא מקצוען והוא עושה את מה שהוא יודע לעשות היטב: דיאלוג שוטף ואמין בשפת דיבור קולחת ועדכנית, דמויות מהחיים, סיפור שהוא כאילו עלינו והרבה בדיחות. אבל בסך הכל – זה בידור, ווסט-אנד-לסין, לראות ולשכוח. וזה אומר משהו עליו, אבל בעיקר עלינו. מי שהיה בין הצעירים הזועמים (והמוכשרים בהחלט) של התיאטרון הישראלית בשנות השבעים והשמונים, עושה היום מחזות קונפקציה וממחזר את עצמו. הקונפקציה בסדר, אבל תפירה-עילית זה לא. פעם נהג לכתוב על מלחמה והתשה ועל מצוקות חברתיות, על הזעיר-בורגנות הישראלית המחפשת את מקומה וזהותה. בערך עד "גורודיש" – אולי הטוב שבמחזותיו וקו פרשת המים של מיטלפונקט כסיפור הצלחה שהוא גם קופתי. ומשם ואילך הוא משכלל נוסחת הצלחה, לפעמים פחות לפעמים יותר, שמורכבת מהרבה ישראליות, הרבה קומדיה וקצת חשבון-נפש עם הישראליות שהיא-לא מה-שהיתה-פעם.
    גם מיטלפונקט כבר לא יהיה לואי פסטר של התיאטרון הישראלי. גם הוא בעצם גונב ביציות. ואתם יודעים מה? אני מאמינה שבניגוד למיקי הגינקולוג, מיטלפונקט דווקא מודע למצב ומשלים איתו באירוניה עצובה. וכשהוא קורא את מה שכתבתי כאן עליו – הוא מצטחק.

    "איסמעיליה" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. תפאורה: משה יוסיפוב. תלבושות: דידי גולן. מוסיקה: אורי וידיסלבסקי. תאורה: חיליק אורגל. משתתפים: ששון גבאי, נתן דטנר, אבי אוריה.

    *

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים