בדידות לאין קץ

כולנו נתקלנו בזה יותר מפעם אחת. אנחנו מול שאר הילדים. אנחנו המוחרמים, הם המחרימים. זהר אביב כותבת בספרה החדש "יד הפלא", על רן, ילד שמנמן ומאוד לא מקובל, שמגלה פתאום שיש לו כוח על -טבעי ביד, ובעזרת הכוח הזה מתחבר לילדים לא מקובלים אחרים בכיתה, עוזר להם, וכך רוכש לו חברים אמיתיים. בסוף הספר מפורסמת תיבת הדואר של רן השמנמן, ואביב מדווחת על עשרות מכתבים של ילדים המזדהים עם רן, סובלים מדחייה חברתית, חרם, נידוי ובדידות.

ד"ר טלי היימן, מרצה לחינוך מיוחד, מהחוג לחינוך ופסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה, שחקרה את נושא הבדידות אצל ילדים, מצאה שהיא מורגשת כבר בילדות המוקדמת, ויש לה השפעה על תחומים רבים בחיי הילד, ואף מאוחר יותר. "אם עד שנות השמונים של המאה ה - 20 חשבו החוקרים כי ילדים אינם מסוגלים לחוש בדידות, הרי שכיום ברור לנו שילדים עלולים לחוש כבר בגיל 3 דחייה וחוסר עניין מצד חבריהם לגן ולבית הספר", אומרת היימן. "לא רק שהם חווים את הבדידות, הם משתמשים בביטויים הדומים לאלה של מבוגרים כדי לתאר את ההשפעה שיש לחוויה הזאת עליהם. הם יכולים לומר שהם מרגישים שאף -אחד לא אוהב אותם, שאף אחד לא רוצה לשחק איתם, שאף אחד לא רוצה אותם בסביבה, ועוד."

תמיד יש בודדים יותר

ילדים מרגישים בדרך -כלל בודדים כאשר בני גילם דוחים אותם. "בניגוד להתבודדות, שהיא פעולה אקטיבית שחשובה גם לילדים וגם למבוגרים, בכך שהיא מאפשרת זמן לעצמי לעבד את שעובר עליו, בדידות היא חוויה פסיבית. הילד בודד כי הוציאו אותו מהכלל, הוציאו אותו מחברת בני גילו, דחו אותו, ניכרו אותו, ועוד. יש ילדים שמרגישים בודדים למרות שאינם דחויים או מוחרמים, כיוון שהם חווים פער בין הרצוי והמצוי, בין הילדים איתם היו רוצים להתחבר לבין הילדים שמוכנים להתחבר איתם".

למרות שכל ילד חש לעתים בדידות, יש ילדים שנוטים יותר לדחות אותם ולכן הם בודדים יותר. "בדרך -כלל הילדים הדחויים הם ילדים שאין להם מיומנויות חברתיות, או שהמיומנויות האלה אינן מפותחות דיין. אלו ילדים מוחצנים מאוד ולכן לעיתים תוקפניים, ילדים מופנמים מאוד ששקועים בעולמם, ילדים שלא מצליחים לתקשר באותה רמה שבני גילם מתקשרים בה.

"הם יכולים להיות ילדים מחוננים, שתחומי העניין שלהם או דרך השיחה שלהם אינם תואמים את גילם, או ילדים עם לקויות שונות, שמסיבות כאלה או אחרות אינם מבינים את 'השפה' החברתית. אלו יכולים להיות ילדים שמיומנות פתרון הבעיות שלהם אינה מפותחת דיה, שהוויסות הרגשי שלהם לא מפותח, והם לא מצליחים להשתלב ולתפוס מקום באינטראקציות חברתיות ועוד. כיום יש הרבה יותר מודעות לכך שמיומנויות חברתיות לא מפותחות הן פעמים רבות הסיבה לכך שילדים הופכים לילדים דחויים."

לא כל הממושקפים סובלים

מסתבר שמאפיינים חיצוניים הם פחות רלבנטיים בעניין הבדידות, ואפשר לראות ילדים שמנים דחויים, אבל גם ילדים שמנים מאוד מקובלים כי יש להם חוש הומור, או מיומנויות חברתיות אחרות שבזכותן ילדים רוצים להיות בסביבתם. הדברים גם נכונים לגבי ילדים ממושקפים, גבוהים מאוד, נמוכים מאוד, או בעלי מאפיינים בולטים כאלה ואחרים .

הימן: "כאשר ילד יודע להשתלב בחברת בני -גילו באמצעות כישוריו החברתיים, אותם בדרך -כלל רכש באמצעות חיקוי של הוריו, המאפיינים החיצוניים הופכים להיות שוליים." כיוון שלא כל ההורים הם מודלים טובים בעניין המיומנויות החברתיות, וכיוון שיש ילדים, שלמרות שהמודלים שלהם לחיקוי היו חיוביים, לא הצליחו לפתח את החלק החברתי באישיותם, אנשי החינוך שמים דגש כבר בגיל הגן על פיתוח מיומנויות חברתיות.

"יש בגנים תוכניות רבות שפועלות לא רק כדי לפתח את החלק השכלי של הילד, אלא גם את הצדדים הרגשיים והחברתיים שלו. בבית -הספר יכולים שיעורי החברה להיות מוקדשים לנושאים כאלה, בעיקר כאשר יש בעיה ממוקדת כמו חרם בכיתה."

בנים ובנות , כמו בתחומים רבים אחרים, מגיבים באופן שונה גם בנושא הבדידות. "ממצאים מחקריים מראים כי למרות שבנות חוות בדידות כחוויה קשה הרבה יותר, בדרך -כלל קל להן יותר לפתור את הבעיה. בנות בדרך -כלל מילוליות יותר, ויכולות בקלות רבה יותר לשתף חברות או מבוגרים קרובים במה שעובר עליהן. כתוצאה מהשיתוף, הן מקבלות עזרה ולכן חוויית הבדידות קצרה יותר בדרך -כלל.

"בנים, לעומת זאת, אינם רואים את הבדידות כחוויה קשה כל -כך, וכיוון שהם פחות נוטים לשתף בחוויותיהם, הם מקבלים פחות סיוע, ולכן חוויית הבדידות הופכת ממושכת יותר, ולעתים גם עם השפעות לטווח הרחוק."

על המבוגרים להיות רגישים

לא כל הילדים יודעים למלל את הרגשת הבדידות שלהם, וכמו רגשות רבים אחרים, גם בדידות בילדות יכולה להתבטא בתופעות מגוונות. "כשהרגלי השינה של הילד משתנים, כשהתיאבון משתנה, כשמופיעות תנודות במצב הרוח, בכי, נסיגה, אי -שקט, לעתים ירידה בלימודים, אובדן עניין במשחקים, בקריאה, בספורט ועוד, ייתכן שהילד עובר חוויה של דחייה חברתית וכתוצאה מכך חש בדידות."

היימן סבורה כי מבוגרים צריכים להיות רגישים, ועם אצבע על הדופק כדי לבחון אם הילדים שבסביבתם חווים בדידות, גם אם הם אינם מספרים להם מפורשות מה עובר עליהם. "כשילד מתנהג באופן שונה, צריך לבחון מה מקור השינוי ההתנהגותי. אם אכן מדובר בבדידות, שיכולה להיות לה השפעה על התחום הלימודי, על הדימוי העצמי של הילד ועל היכולת העתידית שלו להיות אדם בטוח בעצמו שיכול להשתלב בחברה, כדאי להתערב."

חיזוק המיומנויות החברתיות הוא בדרך -כלל התערבות מוצלחת, כיוון שבאמצעות המיומנויות הללו הילד יוכל בעצמו להשתלב טוב יותר בחברת בני -גילו.