פליקס הארנב נגד אלישבע הבובה

שבוע הספר כאן, והורים טובי כוונות כבר סוחבים הביתה ערימות צבעוניות, מועילות, של ספרי ילדים. אלא שהשפע הזה הוא מדומה. מאחוריו מסתתרת בעיה שב'טיפת חלב' לא שמעו עליה, וגם רופא ילדים טוב יתקשה לאבחן: ילדים בגיל הרך חיים בתת-תזונה תרבותית. לקחו מהם את הספרות. טוב לא באמת לקחו. פניה ברגשטיין ולאה גולדברג עדיין על המדף, אבל תפקידן בעיקר לתפוס אבק, להיראות כמו קלאסיקה ולשתוק. זכות הדיבור שייכת לספרים עם 'מסר'. למי יש זמן לבזבז על דני של מרים ילן-שטקליס, עליו ועל הילד הרע ועל הדמעות שלו שבוכות מעצמן? לדני של היום יש אג'נדה אחרת. הוא צריך להתמודד עם הגירושים של ההורים שלו. הוא לומד שצריך להיות סובלני ל'אחר' ול'שונה'. שהאלימות לא משתלמת. ומה עם חוויה, הזדהות, תובנה? לא, תודה. הילד בן ארבע וחצי, ותפקידנו לרדוף אחרי 'חומרים' שיעזרו לו להתפתח. תביאו מוסר השכל, אינפורמציה, ערכים אקולוגיים. או לפחות תשכנעו אותו להיפרד מהמוצץ.

את התופעה הזאת מגלמים להפליא ספרי פליקס ודומיהם: פליקס במינהרת הזמן, פליקס לובש סדינים ביוון העתיקה, פליקס צופה בניסוי גרעיני באוקיינוס השקט וכותב הביתה. דיפדוף בספרים האלה מגלה שאין בהם עלילה ולא דמויות ולא יחסים (אלא אם כן יחסים זה 'סופי מתגעגעת לפליקס'). מצד שני, יש הרבה מעטפות. ההורה המסור מבין שלפניו ספר מושקע. יתכן שיפהק בזמן שיקרא בקול רם את הספרים האלה לפני השינה, אבל לפחות הילד למד שהמישחקים האולימפיים התחילו ביוון.

גם אם לא נחמיר עם הארנב פליקס, עם הכלב פינוקי ועם רבי-מכר אחרים, ונניח שהם בלתי מזיקים, פחות או יותר, עדיין צריך לשאול למה מחביאים מהילדים את הדוב של מרים ילן-שטקליס, זה ששואל את נורית "למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב.."? ואיפה אלישבע, שבניגוד לפליקס הקוסמופוליטי והסטרילי היא דווקא בובה קרחת עם אף שבור, ואולי דווקא בגלל זה אוהבים אותה? ("אין אני יודעת למה / הם אומרים, פיסחת את? / הן משתיים הרגליים / חסרה את רק אחת..."). כל השירים האינטימיים האלה הם שיחות נפש מעמיקות, שאינן מתיישנות, בין הילד לבין עצמו. ובכל ,זאת דווקא מרים ,ילן-שטקליס אפילו יותר מלאה גולדברג ומפניה ברגשטיין, נתפסת כמיושנת.

אם משווים את השירים שלה לכתיבה התכליתית של היום, ילן-שטקליס היא משוררת חתרנית ממש: לאן לוקחת אותנו שורה כמו "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי ומי לא בא? מיכאל"? לשום מקום. כלומר לשום מקום דידאקטי. אבל רוב ההורים שאני מכירה לא רוצים לטייל עם הילד פנימה, אל עצמו. להיפך: צריך להוציא אותו החוצה, לקדם אותו, "לחשוף אותו לגירויים" 'וכו. 'חיכיתי, חיכיתי' לא מסתיים בהפי אנד. זה שיר יפהפה על נטישה, ושלמותו השירית נובעת דווקא מהכנות העצובה והאכזרית שלו. גיבורת השיר לא לומדת להעריך את העצמאות שתצמח מהבדידות שלה (כפי שספרות הילדים העכשווית היתה בוודאי גורסת), לא מוצאת פיצוי בחבר אחר, לא מאמצת חיית מחמד ולא הולכת לאפות עוגיות עם אבא. היא נשארת לבד.

במכבסת הפוליטיקלי-קורקט הנוכחית, כמעט אסור להגיד לילדים שיש בעולם נטישה, צער עולם, בדידות ללא תיקון. לכל בעיה סכמטית צריך להיות פיתרון, סכמטי לא פחות. מותר לכתוב על צער, אבל הכללים הבלתי כתובים קובעים, שבמיקרה כזה צריך להצמיד לספר מעטפה ובתוכה טישו, פלסטר או אקמול. אם רע לילד, הוא צריך להתאושש בצורה פרודוקטיבית. אם היא כבר מחכה למיכאל, הילדה הזאת, בואו ניתן משמעות לציפייה שלה. אולי כדאי שייוולד לה אח קטן בסוף השיר. זה מה שינחם אותה אחרי שמיכאל הבריז. ואם אפשר, תנו גם כמה שורות שילמדו אותה לא לקנא באח החדש שלה. רק אל תשאירו אותנו עם "מחר אלך השכם בבוקר אל הגן. ושם אשב לי ואבכה לי כל הזמן. כי הוא לא בא. מיכאל".

הכותבת היא תסריטאית טלוויזיה ומחברת ספרי ילדים.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")