איש בלי אדמה

מעריצי הספר הזה קוראים לו "TGBHF” בראשי תיבות, קיצור של The ground beneath her feet, שמו באנגלית. בין המעריצים גם חברי U2, שהגדילו לעשות והקליטו שיר ממלים שסלמן רושדי חיבר ללהקת הרוק הבדיונית שלו, VTO. לפני שנתבלבל: "האדמה מתחת לרגליה", ספרו הלפני-אחרון של סלמאן רושדי, רואה אור בעברית. הוא – איך לומר זאת בעדינות – שנוי במחלוקת בין המבקרים מאז שוגר לעולם באנגלית, בשנת 1999. ואם נאמר זאת במפורש, יש מי שסבורים שזו אחת מפסגות יצירותיו של רושדי, שקולה אפילו ל"ילדי חצות", ויש מי שבטוח שזה זבל. ועכשיו לעובדות, ולא כולן ספרותיות במובהק.

לא נולדתי בפתח תקווה, לא התגייסתי לפלמ"ח

מהגרים שנעקרו מולדתם מתקשים לכתוב אוטוביוגרפיות מסודרות, בחינת "נולדתי בפתח תקווה, למדתי בבית ספר כדורי, התגייסתי לפלמ"ח". הם נתונים בין שתי תרבויות, לפעמים מתנגשות, לפעמים טעונות מתח עויין והדדי. היחסים בין הודו ופקיסטן ותרבויתיהן לבין אנגליה וארצות הברית ותרבויותיהן מעולם לא היו יחסי אהבה וכבוד הדדי, ורושדי עדיין מהלך בין שתי התרבויות, או כל הארבע, כמתרגם אוהב, כזכרן כפייתי, כמי שנידון לפיצול לשוני ומחשבתי שמוליד כל פעם גיבורים עקורים, כאלה שנידונים לחיות בפיצול דומה לזה של המחבר. תוסיפו לזה את הנסיון הקשה למצוא יסודות משותפים ומחברים בין התרבויות, ותקבלו את "האדמה מתחת לרגליה".

כשאורפאוס פוגש את אארידיקה בהודו של ימינו, מה ינגן לה? אולי הוא בכלל די-ג'יי? אולי היא בכלל זמרת מדהימה? אולי הימים – משנות החמישים המאוחרות ועד שנות התשעים – הם עידן הרוק? אולי ינדדו, כל אחד על פי דרכו, מהודו לאנגליה ולארצות הברית ויקימו את הלקת הרוק הכי מצליחה בעולם? רושדי קרא בעיון רב ספרות שמוצאת הקשרים בין סיפורי מיתולוגיה הודיים לבין כאלה שהמערב מייחס רק ליוונים, במיוחד את עבודת המחקר המרתקת של רוברטו קלאסו, והוא לא מפספס כל אפשרות לשחק על מגוון התעתועים שסיפורים כאלה מולידים, בהעדר קרקע משותפת מוסכמת מתחת לרגליהם של הקוראים. כן, הוא משחק לנו באונה השמאלית של המוח. זה תפקידו של כל יוצר, במיוחד אמן-מלים.

כשאורמוס פגש את וינה

כשאורמוס פוגש את וינה אספרה, שניהם ילדים על סף גיל ההתבגרות והמרד, שניהם אוהבים ושונאים את בומביי ושניהם יודעים איכשהו שנכון להם תפקיד עצום זה בחייו של זה. בתחילה זו משיכה ארוטית חריפה, אחר כך היא מתעמקת ומתרחבת בגלל אהבה משותפת וסוחפת לאמנות הכי מטלטלת שהם נתקלים בה: מוסיקה מודרנית, פופולארית, שמשלבת לראשונה בהיסטוריה של המוסיקה אלמנטים של מחאה עם מכירות גלובליות, אמנות יוצרת עם כוכבות זוהרת, ואת מיתוס היוצר עם מיתוס ה"אייקון התרבותי". הסיפור גדול על שניהם. הם נפגשים-נפרדים. וינה הופכת לזמרת רוק נערצת בסדר גודל של מדונה. אורמוס מגלה תחילה את מנעמי השידור בתחנת רדיו פירטית בתוך אניה חלודה מחוץ למים הטריטוריאליים של לונדון העליזה, ואחר כך הוא מגלה שחייו בלי וינה אינם חיים. הסיפור משלב בין נקודות מבט שונות, אבל עיקרו מובא מפי מספר שכפאו שד: הצלע השלישית במשולש, הצלם הצנוע, הנאמן, זה שרואה הכל ולרוב אינו מבין את המשמעויות החבויות מעבר לפריים הבודד, מתחת לסיטואציה.

כרגיל, רושדי נע בין זעם חברתי קדוש לבין אנקדוטליות מרהיבה – ויש אומרים נורא מעצבנת – כשהוא נדחף ונגרר לסיפורים אגביים. כרגיל, פה ושם הוא נכשל בטעויות בסיסיות של מהגר בנסיון שלו להקיף תרבות שלמה שהוא לא ממש חלק ממנה, אבל בעיני המעריצים זה לא יגרע מאומה מחינו הפטפטני של הספר, מן הפיתולים העלילתיים הלא-נלאים שלו, ומן העצב הנסוך על המיתוס של אורפאוס מאז התוודענו אליו לראשונה, בשחר ימיה של האנושות הכותבת.

נכנסים בכותב

וינה אספרה תיבלע ברעש אדמה בלוס אנג'לס. זה ברור כבר בתחילת הדברים ולכן אין כאן ספויילר. המוות הופך את הכוכבת למוקד משיכה חריף יותר עבור מעריציה וואוהביה, אבל בעצם – גם לה וגם לאורמוס מעולם לא היתה קרקע חד משמעית מתחת לרגליים. וגם לרושדי, מילדותו בפקיסטן כבן למשפחה הודית ועד להתמוססות של גזר דין המוות שהוטל עליו, לא היתה: בין לבין הפך לגיבור תרבות, לא ממש למגינת ליבו, אבל זה עולה לו ביוקר בביקורות. משום מה, קשה למבקרים של הספר הזה והספר הבא של רושדי "זעם", שטרם תורגם לעברית, להתייחס לכתוב. הם מעדיפים לשלוח חיצים לעבר הכותב. והכותב? הוא הרי מודע למעמדו האיקוני, המיתי כמעט. משום כך גם גיבוריו מודעים בדיוק לאותה בעייה.

והקוראים? אלה יקבלו סיפור מיתולוגי עם יומרות ג'יימס-ג'וייסיות, אבל "האדמה מתחת לרגליה" איננו "יוליסס". הספרים דומים זה לזה במובן אחד: מי שמתענג על מלאכת פענוח רמזים, ימצא כאן כר פורה דמיון היצירתי שלו כקורא. ומי שלא, יקרא ספור ארוך מאד על שני אוהבים וצלם, מוות טרגי אחד וחיי-רוק סוערים. כיוון שאני אוהבת ספרים שגורמים לקוראיהם לעבוד קצת, להזיז כמה נאורונים באונה השמאלית ולהתענג על הלשון (באנגלית. התרגום ממש בסדר בהתחשב במשחקי המלים של רושדי), אהבתי מאד את TGBHF, או "האדמה מתחת לרגליה".

"האדמה מתחת לרגליה" מאת סלמן רושדי, תרגום: אמנון כץ ושהם סמית, הוצאת ידיעות אחרונות, 667 עמ'