טבעת מתהדקת

את הוריו של אייל שורק, שנרצח שלשום עם אשתו בכרמי-צור, הכרתי לראשונה לפני כשלושה חודשים, כשהכנתי כתבה על מפוני ימית. השבר הגדול של הפינוי ליווה כל צעד שעשתה המשפחה בעשרים השנה שחלפו מאז, ובכל זאת, לא מצאתי אצלם יאוש. ראיתי בהם מופת לאנשים שלקחו את חייהם הקשים למקומות של תקווה. יומיים אחרי הראיון ההוא פגשתי אותם שוב, בבית הקברות בירושלים, בלוויותיהם של הבחורים מעצמונה, חבריו של בנם הצעיר. היום הם קוברים את בנם הבכור, כלתם ונכדם שלא יוולד לעולם.

את כל זה אני מספרת לא רק לכבודם ולכבוד הנרצחים. אני רוצה להבהיר פה איזו נקודה:

הכרותי עם משפחת שורק היא לכאורה מקרית, אבל למעשה אינה מקרית כלל וכלל. מגזר המתנחלים אינו המגזר היחידי שסופג מכות קשות בשנתיים האחרונות, אבל חלק מכאב המכות הספציפי שלנו קשור לעובדה שכולנו באופן כזה או אחר מכירים אלה את אלה. כדי להבין מה עובר עלינו, דמיינו אותנו כשכונה גדולה, מין שבט ענק שענפיו מסובכים זה בזה. אנחנו מכירים מבני עקיבא או מהתיכון, אנחנו שכנים, אנחנו מתפללים באותם בתי כנסת, ואם לא ממש מכירים זה את זה, אז זה את דודניתו של זה. יש תחושה של טבעת חנק. מין עיגול אש שהולך ומתקרב. חלק כבר נפלו ברשתו ועלו באש, חלק עוד לא אבל הם שם, ממתינים, ואני פשוט רוצה להסביר את תחושת הדחיפות שבצורך לעצור את הטבעת הזו, ולעשות מעשה. אבל איזה מעשה?

בערב שבת האחרון הגיע הדואר ואתו מכתב הנאצה הראשון שקיבלתי בחיי. נאמר בו שאני לא רצויה בגוש עציון בגלל דברים שונים שאני כותבת, בין השאר כאלה שמגנים את המעשים שבהם נחשדים עצורי בת-עין. לא הייתי מתייחסת למכתב שנכתב על-ידי פחדנים שלא מזדהים בשמם ושאינם מייצגים איש, אלמלא הפיגוע שהתרחש שעות ספורות אחר-כך. שאלתי את עצמי עד כמה אפשר להחמיר בדרישות מוסריות גבוהות הנוגעות ביחס לנוכרי ולאויב, כאשר ביתנו נמצא בסכנה יום יומית. אינני חוזרת בי מאף מילת גנאי שאמרתי על המעשים ההם, אבל אל הכעס שהיה בי על כותבי המכתב התלוותה חמלה גדולה: קשה להם. הם מבקשים מוצא לזעמם ולחוסר האונים על המצב הקשה שבו אנחנו נתונים. על סביבתם הקרובה שהמוות אוכל בה שוב ושוב, ועל כך שזה כל-כך קשה לחיות פה, להתנהג או לכתוב באופן הנכון שלא יחטא לא לאמת, לא לצדק ולא למוסר. לא לטעות בבקשה, אלה אינם רחמים עצמיים, אלא אנרגיות שמחפשות מוצא. אחד כותב מכתב, שני כותב מאמר, ושלישי נכשל במעשי פשע. הרוב הדומם שותק, בולע, ממשיך בשגרת חייו.

אז מה עושים? מחלוקת היא, גם בתוכנו, המתנחלים. די לשמוע את הניסוח המפותל של מועצת יש"ע בשאלת גדר ההפרדה הגדולה, כדי להשתכנע שהדברים אינם פשוטים. הפיגוע במאחז שליד כרמי-צור מעלה מחדש את סוגיית הקרוואנים הלא ממוגנים, את שאלת העדרה של הגדר, או חוסר עמידותה. אולי זה מסוכן מדי, שאלתי את ראש מועצת גוש עציון. "הכל מסוכן מדי", הוא ענה לי. לאחרונה הוא שב מביקור באוסטרליה, שם רואים במגורים במדינת ישראל מעשה לא אחראי. ו"לא אחראי", בשפתם, זו דרך עדינה לומר "מטורף לגמרי".

אישית, אני לא סבורה שאנחנו עושים פה משהו מטורף במיוחד. לא בארץ בכלל, ולא ביישובים בפרט. אבל אני בהחלט סבורה שאיננו פטורים ממיגון טוב. כמובן, איש לא משלה את עצמו שמיגון משובח פותר הכל, אבל הוא יכול להיות התחלה טובה. האדמה בוערת תחת רגלי כולנו, וחוסר אחריות אמיתי הוא לשבת ולחכות למספר מסוים של גוויות כדי לקבל החלטות קשות, מכל סוג – של התקפה, של מגננה של הפרדה ושל חשיבה מחדש על מציאות הדמים הנוראה הזו והחיים בתוכה.