האדמה מתחת לרגליה / סלמן רושדי

משך זמן רב האמנתי – ואולי זו הגירסה שלי לאמונתו של סר דריוס כְסֶרכְסֶס קאמה – בקטגוריה רביעית של מִבחוציוּת, שבכל דור ודור יש כמה נפשות בודדות, קראו להן בנות מזל או מקוללות, שפשוט נולדות לא שייכות, בינן לבין שאר העולם מחבר רק קיר משותף, אם תרצו, ללא קשר חזק למשפחה או למקום, לאומה או לגזע; ייתכן אפילו שישנן מיליוני, מיליארדי נשמות כאלה, לא פחות לא שייכות משייכות, אולי; בסיכום כללי, אפשר שתופעה זו היא ביטוי "טבעי" של הטבע האנושי לא פחות מהיפוכה, אך תופעה שסוכלה לאורך כל תולדות המין האנושי בשל העדר הזדמנויות. ולא רק בשל כך, שכן אלה המחשיבים יציבות, שחוששים מארעיות, אי ודאות, שינוי, כוננו מערכת רבת עוצמה של סטיגמות וטאבואים נגד עקירה משורש, אותו כוח אנטי חברתי, מפורר. כך שעל פי רוב אנו הולכים בתלם, מעמידים פנים כאילו מה שבאמת מניע אותנו הן נאמנויות וסולידריות שאיננו באמת חשים בן, מסתירים את זהותנו החשאית תחת עורן השקרי של אלו מן הזהויות החתומות בגושפנקא.

אך האמת דולפת החוצה בחלומותינו; לבד במיטה (כי בלילה כולנו לבד, אפילו אם איננו ישנים בגפנו) אנו ממריאים, טסים, נסים. ובחלומות בהקיץ שהחברות שלנו מתירות, במיתוסים שלנו, באמנויות, בשירים, אנחנו מהללים את הלא שייכים, השונים, הפושעים, המעוותים. בעד כל אותם דברים שאנחנו אוסרים על עצמנו אנו משלמים הרבה כדי לראות, בתיאטרון או בקולנוע; או קוראים עליהם בין כריכות צופנות סוד. הספריות שלנו, היכלות הבידור שלנו, מספרים את האמת. הנווד, המתנקש, המורד, הגנב, המוטציה, המנודה, העבריין, השטן, החוטא, הנוסע, הגנגסטר, הנס על נפשו, המסכה; אלמלא זיהינו בהם את צרכינו הפחות מסופקים מכול, לא היינו ממציאים אותם שוב ושוב מחדש, בכל מקום, בכל שפה, בכל דור.

רק המצאנו ספינות וכבר נחפזנו להפליג בים, צולחים אוקיינוסים בסירות נייר. רק המצאנו מכוניות וכבר חרשנו ת'כבישים. רק המצאנו מטוסים וכבר הבזקנו אל הנידחות שבפינות הכדור. עתה אנו עורגים אל צידו האפל של הירח, אל מישורי הסלע של מאדים, אל טבעות שבתאי, אל המעמקים הבין גלקטיים. אנו שולחים צלמים אוטומטיים במסלול היקפי, או למסע בכיוון אחד אל הכוכבים, ומזילים דמעה לנוכח הפלאים המשודרים; אנו מוצפים ענווה ואפסות לנוכח החזיונות השגיבים של ערפיליות רחוקות שמיתמרות במצבות עמוד ענן, נותנים שמות לכוכבים עלומים כאילו הם חיות מחמד. אנו כמהים אל החלל המפותל, אל שוליו הנידחים של הזמן. וזהו המין שכל כך נהנה להונות עצמו שהוא אוהב להישאר בבית, לכבול עצמו באיך קוראים לזה? אֶיכקוֹרימלָזֶה? – קשרים!

זו דעתי, אתם לא מוכרחים להסכים, אולי אין כל כך הרבה מאיתנו, אחרי הכל. אולי אנחנו פלגניים ואנטי חברתיים ובכלל, אסור להרשות שנהיה. זכותכם להחזיק בדעתכם. אני אגיד דבר אחד: תישנו טוב, חמודים. לילה טוב וחלומות פז.

לפי השקפת הדוּדוַואלָה על היקום, הכל החל בגלל שאבי סבי מצד אבי, איך אומרים, "עבר לחיק האיסלם" – איסלם, הדת הכי-פחות-מגפפת מדתות. כתוצאה מאותו חיבוק עוקצני, וי וי מרצ'נט (וגם אמיר, ואל נכון כל מוסלמי בתת היבשת, שהרי כולנו ילדי מומרים, כל אחד ואחד מאיתנו, בין אם נודה בכך ובין אם לא) איבד את הקשר עם עברו. כך נוכל לפרש את חפירותיו הנואשות של אבי אל תוככי עברה של העיר כחיפוש אחר זהותו האישית שאבדה; ואמיר מרצ'נט, בעודה חולמת על גורדי קאף וכו', אף היא חיפשה ודאיות אבודות בחזונות על אודות בתי דירות רבי קומות ובתי קולנוע ארט דקו בלבנים ומלט, בבטון מזוין.

הסברים לתעלומות החיים לא חסרים. הסברים, בימינו, מוכרים בזיל הזול. האמת, לעומת זאת, היא מצרך הרבה יותר נדיר.

"האדמה מתחת לרגליה" מאת סלמן רושדי, תרגום: אמנון כץ ושהם סמית, הוצאת ידיעות אחרונות, 667 עמ'